אבעבועות שחורות

המחלה המידבקת הראשונה שהוכחדה מהעולם

מחלת האבעבועות השחורות היתה מחלה נגיפית, שנגרמה על ידי הנגיף המכונה Variola. כבר בשנת 570 תוארה המחלה באמצעות המילה variola, שמקורה במילים הלטיניות varius (צבוע) ו-varus (צלקת, סימנים על העור). השם האנגלי smallpox (שלפוחית=pox) ניתן למחלה בסוף המאה ה-15 כדי להבדילה ממחלת העגבת (שנקראה אז great pox).

נגיף ה-Variola הוא נגיף גדול (250 x 400 ננומטר) יחסית לנגיפים אחרים, ובניגוד אליהם אף ניתן לראותו במיקרוסקופ אור. הוא עטוף בממברנה ליפידית, שמקורה בתאי המאכסן, והחומר התורשתי שבו הוא DNA. הנגיף משוייך למשפחת ה-poxviridae, שעימה נמנים נגיפים רבים נוספים. לכל הנגיפים במשפחה חלבונים משותפים במעטפת, וחיסון נגד נגיף אחד מהמשפחה מקנה חסינות מלאה גם נגד השאר - תופעה שסייעה בפיתוח החיסון.

לאחר החשיפה חודר הנגיף לגוף האדם דרך מערכת הנשימה, מתרבה במערכת הלימפואידית וחודר לזרם הדם. משם מגיע הנגיף למערכת הרטיקולואנדותליאלית (כבד, טחול ומח עצמות). שם הוא מתרבה שוב באופן ניכר, חודר שוב לדם ומגיע לכל איברי הגוף (וזאת במהלך כחמישה ימים). אז מתפתחות על העור האבעבועות האופייניות למחלה. יש כמה שלבים בהתפתחות האבעבועות (ראשוניות, צלולות, עכורות, גלד וצלקת), אך תמיד נמצאות כל האבעבועות באותו שלב בו זמנית (להבדיל ממחלות פריחה אחרות כ"אבעבועות רוח").

התסמינים האחרים של המחלה, מלבד האבעבועות, הם כלליים יותר: הרגשה כללית רעה, טמפרטורה גבוהה (מעל 40 מעלות), צמרמורות, הקאות, כאבים בראש ובגב, ולפעמים גם כאבי בטן ושלשולים.

ב-12,000 השנים האחרונות פגעה המחלה בבני אדם בלבד. העדות הפיזית הראשונה לקיומה נמצאה במומיה של רעמסס החמישי ממצרים, שמת ב-1157 לפנה"ס ממחלה זו, שפצעיה נראו בה היטב. זוהי מחלה קטלנית, הקוטלת כעשרים עד שישים אחוז מהלוקים בה. לחלק מהשורדים נותרות צלקות מכוערות בפנים, ושליש מהם לפחות, לוקה בחירשות או בעיוורון.

המחלה הייתה קטלנית בילדים הרבה יותר מאשר במבוגרים (בהתפרצויות המתועדות במאה ה-18 דווח על 98% תמותה של ילדים בברלין ו-80% בלונדון). בכמה תרבויות היה מספר הילדים שנפטרו מהמחלה גדול כל-כך עד שלא נתנו להם שם אלא אחרי שנדבקו במחלה והחלימו ממנה.


ה"פלישה" האירופית לצפון-אמריקה ולדרומה (במאה ה-16) ולאוסטרליה (במאה ה-18) הייתה מלווה גם ב"פלישת המחלות האירופיות". מחלות אלו, ובעיקר האבעבועות השחורות, פגעו קשות באוכלוסיות המקוריות. כמחצית מאוכלוסיית מקסיקו נכחדה, ושיעור דומה מהאינדיאנים במרכז-אמריקה ובדרומה ומהאבוריג'ינים באוסטרליה.

כדי להתמודד עם המחלה ועם תוצאותיה החלו כבר במאה העשירית (ואולי אף קודם), בעיקר במזרח הרחוק, להדביק ילדים במעט חומר שמוצה מהאבעבועות של החולים במחלה. אמנם חלק מן הילדים לא שרד את הטיפול, שכונה variolation, אך אלה שהבריאו היו מחוסנים. למרות הסיכון שב-variolation התפשט הטיפול בכל האזורים מוכי המחלה, וזאת משום שהסיכון למות מהטיפול היה נמוך בצורה ניכרת מהתמותה מהמחלה עצמה.

בשנת 1796 יישם הרופא הבריטי אדוארד ג'נר (Jenner) את תצפיותיו (ותצפיותיהם של אחרים), שהראו כי אנשים שחלו באבעבועות הבקר - מחלה שאינה קטלנית לבני אדם - לא חלו מאוחר יותר באבעבועות שחורות. הוא מיצה את החומר מאבעבועות הפרות, והדביק בו ילדים בריאים. לאחר זמן, הדביק אותם באבעבועות שחורות והילדים לא חלו. ניסויים אלה של ג'נר הקנו לו את התואר "אבי תורת החיסון" (אם כי כיום ודאי כמעט שלא היה יכול לבצע את הניסוי). היום ידוע שמחלת אבעבועות הפרות נגרמת על-ידי נגיף אחר, cowpox virus, השייך גם הוא ל-poxviridae, אותה משפחת נגיפים שאליה משתייך נגיף אבעבועות השחורות.

מניסוייו של ג'נר נולדו המונחים vaccine (תרכיב חיסון) ו-vaccination, הנגזרים מהמילה הלטינית vacca (פרה).

תרכיב הדומה לתרכיב המקורי של ג'נר, אך מכיל את הנגיף vaccinia (גם הוא מאותה משפחה), היה בשימוש במשך שנים ארוכות והקטין בצורה ניכרת את התחלואה מהמחלה. נגיף זה גורם למתחסנים בריאים לדלקת מקומית בלבד. יעילות החיסון היא כ-95%, והוא טוב לחמש עד עשר שנים ואולי אף ליותר. רבים מאיתנו שנולדו לפני שנות השמונים של המאה הקודמת נושאים על כתפם בגאווה את עקבותיו של אותו חיסון. לחיסון יש גם חסרונות - תופעות לוואי ויכולת לגרום למחלה קשה באנשים פגועי מערכת חיסון. אנשים כאלה השתדלו לא לחסן, והעובדה שלא הודבקו על-ידי הנגיף נבעה מהיותם "מוקפים" באנשים מחוסנים.

ההתפרצות האחרונה באירופה התרחשה בשנת 1963 בשטוקהולם שבשבדיה - כאשר ימאי שחזר מאינדונזיה החל בשרשרת הדבקה שהסתיימה במחלתם של 25 אנשים, שארבעה מהם מתו. רק לאחר כחודשיים זוהתה המחלה כאבעבועות שחורות, וזאת משום שהרופאים והווירולוגים לא העלו את האפשרות על דעתם, אלא בחולה השביעי. לאחר בידודם של החולים וחיסונם של כ-300,000 תושבים, הסתיימה ההתפרצות.

כתבתי על מחלת האבעבועות השחורות בלשון עבר משום שמחלה זו אינה קיימת עוד בטבע. זו המחלה הראשונה שהוכחדה הודות לשיתוף פעולה בינלאומי בניהולו של ארגון הבריאות העולמי. בשנת 1967, כאשר מספר הנפגעים השנתי מהמחלה היה כ-15 מיליון בני אדם, הכריז הארגון "מלחמה" על המחלה. עשרות צוותים רפואיים הועמדו בכוננות לכל מקרה מחלה שידווח בכל מקום בעולם. הצוותים הגיעו לכל מקום, בודדו את החולים וחיסנו את מי שהיו במגע קרוב עמם. המקרה האחרון הטבעי דווח בסומליה בשנת 1977. שני מקרים נוספים אירעו ב-1978 בבריטניה, כשעובדי מעבדה נפגעו ב"תאונת עבודה".

שלוש תכונות של הנגיף איפשרו את הדברתו: א. הנגיף מדביק בני-אדם בלבד. ב. הנגיף אינו נשאר בגוף בצורה רדומה. ג. קיומו של חיסון יעיל.

מאז עברו 28 שנה ללא אף מקרה של המחלה. בשנת 1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מיגורה של המחלה ואז הופסק החיסון השגרתי כנגדה.

גם הנגיפים שהוחזקו במעבדות הושמדו. באופן רשמי קיימות היום רק שתי מעבדות, האחת בארצות הברית והאחרת ברוסיה, שבהן מוחזקים הנגיפים תחת פיקוח הדוק (ומרחף עליהם גזר דין מוות, שכבר נדחה שלוש פעמים לפחות). עם זאת, עדיין קיים חשש שכמה מדינות (וארגוני טרור) מחזיקות את הנגיף לצרכי לוחמה ביולוגית. הגורמים המודיעיניים חששו תמיד מאפשרות זו, ולכן רבים מהצבאות המערביים (כולל צה"ל) ממשיכים לחסן את מרבית חייליהם גם מאז ההכרזה על מיגור המחלה.

הרעיון להשתמש בנגיפי האבעבועות השחורות כבנשק ביולוגי אינו חדש. כבר ב-1763, במהלך המלחמה בין הצרפתיים והאנגלים על השליטה בצפון-אמריקה, דן הגנרל האנגלי ג'פרי אמהרסט (Amherst) עם עמיתיו באפשרות להדביק במחלה את שותפיהם האינדיאנים של הצרפתים. המסמכים אינם מגלים אם התכנית אכן בוצעה, וייתכן שהידבקותם של האינדיאנים במחלה הייתה מעצם "יבואה", כפי שהוזכר לעיל.

ממה, אם כן, אנו חוששים היום: הסבירות שיש בידי גורם טרוריסטי זה או אחר טכנולוגיה המאפשרת לו לשגר את הנגיפים אלינו באמצעות טיל היא אפסית ממש. מכאן, שיכולת הלחימה הביולוגית באמצעות נגיף זה מחייבת לשלוח אנשים עם מבחנות (או אפילו חולים) או מטוסי ריסוס.

משרד הבריאות התארגן לחסן את כל האוכלוסייה במקרה הצורך. צוותים רפואיים ברחבי הארץ חוסנו - כדי להיות מוכנים לכל צרה. מדמם של המחוסנים ניתן להפיק נסיוב עם נוגדנים לטיפול בחולים.

הסיבה שלא לחסן מיידית את כל האוכלוסייה (לבד מהעלות הכספית) היא שהנגיף שאיתו מחסנים גורם, כפי שכבר הזכרנו, לתופעות לוואי (בעיקר בפגועי מערכת חיסון). אלו לא היו משמעותיות, יחסית לסיכון בהידבקות בנגיף המקורי בזמן קיום המחלה הטבעית, אך כיום, ברמת הסיכון הנמוכה מהמחלה, מקבלות תופעות הלוואי משקל רב יותר.

ואסיים בתקווה שלא נפגוש בנגיף זה שוב.