מאפייני התנועה לאורך השבר האנטולי בהשוואה לשבר סן-אנדריאס בקליפורניה וטרנספורם ים-המלח בישראל.



מאת: רחל פז, 1999



תוכן העניינים

1.            מבוא                                                                             2

1.1  טקטוניקת הלוחות                                                                   5

1.2  רעידות אדמה                                                                          11

2.            תאור ההעתקים                                                              15

2.1 העתק צפון-אנטולי                                                                 15

     2.1.1  מאפיינים פיסיוגרפיים                                                      15

     2.1.2  הסטוריית הפעילות הסיסמית                                            17

     2.1.3  הקינמטיקה של תנועת החלקת הלוחות                                19

2.2 טרנספורם ים-המלח                                                               25

     2.2.1  מאפיינים פיסיוגרפיים                                                      25      

     2.2.2  הסטוריית הפעילות הסיסמית                                            28

      2.2.3  הקינמטיקה של תנועת החלקת הלוחות                               32

2.3 שבר סן-אנדריאס בארה"ב                                                      35

     2.3.1  מאפיינים פיסיוגרפיים                                                      35

      2.3.2  הסטוריית הפעילות הסיסמית                                            38

      2.3.3  הקינמטיקה של תנועת החלקת הלוחות                               40

3.            דיון                                                                               44

3.1  השוואה בין שלושת השברים                                                       44

3.2  האדם ורעידות האדמה                                                              48

3.3  חיזוי רעידות האדמה                                                                52

4.            סיכום                                                                           54

5.            נספחים                                                                         56    

    נספח  א'                                                                                         56

     נספח  ב'                                                                                         57

6.            רשימת בבליוגרפיה                                                         58   




 

1.  מבוא

רעידות אדמה מאפיינות אזורים לא יציבים בקרום כדור הארץ. החזקות שבהן כרוכות בדרך כלל בתנועותיו של קרום כדור הארץ לאורך שברים גיאולוגיים.

באזור צפון טורקיה מצוי העתק שהוא אחד הגדולים והפעילים בעולם. הוא משתרע  ממזרח טורקיה, דרך ים מרמרה לאורך כ- 1600 ק"מ ומגיע עד יוון (איור 1 ). 

רעידת האדמה שהתרחשה שם ב- 17 לאוגוסט 1999, גרמה למותם ופציעתם של מאות ואלפי בני אדם, והשאירה אלפים רבים מחוסרי בית. הרעש שפקד את ערי אזור מפרץ איזמיט (Izmit); גולג'וק (Gölcük) וילובה (Yalova) הגיע לעוצמה של 7.4 בסולם ריכטר. הרעש זיעזע גם את איסטנבול המרוחקת כ- 80 ק"מ מערבה משם, ובשכונתה המערבית  אבג'ילאר (Avcilar) נפגעו מספר בניינים ונהרגו כ- 1,000 בני אדם.

ב- 12 בנובמבר אותה שנה שוב פקד את האזור רעש  נוסף (after shock) בעוצמה של 7.1 בסולם  ריכטר ושוב נגרמו נזקים רבים לנפש ולרכוש.

העתק סן-אנדריאס  דומה מאוד במבנהו להעתק הצפון-אנטולי, הוא מצוי בקליפורניה שבארה"ב אורכו 1300 ק"מ ורוחבו הממוצע כ- 10 ק"מ. גם שם מתרחשות רעידות אדמה רבות לאורך כל אורכו של ההעתק (איור 2 ).

טרנספורם ים-המלח  הדומה אף הוא למערכת כדוגמת ההעתק הצפון-אנטולי שבטורקיה והעתק סן-אנדריאס שבארה"ב, משתרע לאורך כ- 1650 ק"מ מהאי טיראן בדרום סיני ועד דרך לבנון וסוריה להרי טאורוס שבטורקיה. בתחומי ישראל הוא משתרע מאילת בדרום ועד החרמון בצפון (איור 1).

 

 

 

 

 


                                                

איור 1: הלוח הערבי והלוח האנטולי. בישראל ניתן לראות את תוואי העתק ים-המלח, בצפונה של    טורקיה תוואי ההעתק הצפון-אנטולי. החץ מראה על אזור התנגשות בין שני הלוחות.


 

 

 


איור 2 : מערכת העתק סן-אנדריאס שבקליפורניה ארה"ב  יחד עם ההעתקים המשניים.

העבודה תתמקד בשלושת ההעתקים הללו ומטרתה  היא השוואה בין שלוש מערכות שבירה אלה, המאופיינות בתזוזה אופקית ומלוות ברעידות אדמה. על מנת להסביר כיצד מתרחשים ארועים כאלה בעולם,  יש צורך תחילה להסביר את הערכות היבשות והאוקיאנוסים על פני כדור הארץ.

תיאוריית  טקטוניקת הלוחות אשר קיבלה תאוצה בסוף שנות ה- 60 מסבירה את ההתרחשויות הגיאולוגיות בכדור הארץ. בעבודה זו מתוארת התיאוריה אשר מאפשרת בהמשך להסביר את המאפיינים של התנועות המתרחשות לאורך  השבר  האנטולי בטורקיה כמו גם של שבר סן-אנדריאס בקליפורניה, ובאזורנו טרנספורם ים-המלח.

 


1.1  טקטוניקית הלוחות

תיאוריית טקטוניקת הלוחות (plate tectonics) היא תולדה של תיאורית נדידת היבשות שהועלתה לראשונה ב- 1912  ע"י אלפרד ל. וגנר מגרמניה. תיאוריה זו גורסת כי כל גושי  היבשות של ימינו היו פעם יבשת אחת עצומה שכונתה פאנגיאה ( Pangaea ), שפירושו ביוונית "הכל יבשת". על פי תורה זו, פאנגיאה התפצלה במאתיים וחמישים מליוני השנים האחרונות לחלקים אחדים, אשר נדדו מהקוטב הדרומי אל המקומות בהם הם מצויים כיום.

על פי  מודל הנדידה שהציג וגנר, הוכיחו פיסיקאים כי הכוח שאמור היה להניע את לוחות היבשות הוא חלש מדי, והראיון נזנח עקב המחלוקת שאפפה את התיאוריה (בן-אברהם, 1992., מזור, 1994., Moors &Twiss, 1995 ).

עם התפתחות המחקר התת-ימי חלה התקדמות בשטח הטקטוניקה והרעיון של וגנר  שימש למעשה בסיס למודל התפשטות קרקעית האוקיאנוס ומאוחר יותר לתאוריית  טקטוניקת הלוחות.

בהתאם לתיאוריית הלוחות, הליתוספרה שבורה למספר לוחות. הלוחות הללו נעים על אסטנוספרה פלסטית מותכת חלקית בכוונים כלליים כמסומן באיור 3   טקטוניקת הלוחות "עובדת" על כדור הארץ בגלל קשיחות הליתוספרה אשר מאפשרת ללוחות בעלי מימד אופקי של אלפי קילומטרים לנוע כיחידות מכניות מוגדרות (Press & Siever, 1985 ).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 


איור 3 : תאור זרמי המערבל (convection) במעטפת. אזור פתיחה נוצר באזור שבו זרם  

             המערבל במעטפת עולה, ואזור הפחתה במקום שהזרם יורד.

(מתוך:  http://pubs.usgs.gov/publications/text/unanswered.html )

 

על פי התנועה היחסית של הלוחות הקרובים זה לזה, ניתן להגדיר שלושה סוגים של גבולות :

1)    גבולות התרחקות הטיפוסיים לרכסים האוקיאניים.

    גבולות התרחקות הם אזורים שבהם הלוחות נפרדים. בתהליך הפרדות זה     

    של הלוחות, חלק מותך של המעטפת נובע לאורך הרכסים האוקיאניים

    ונוצרת ליתוספרה חדשה לאורך שולי הלוחות המתרחקים.  אזורים אלה   

    מאופיינים בוולקניזם בזלתי פעיל, רעידות אדמה רדודות הנוצרות ע"י

    מאמצי מתיחה, ושעור גבוה של שפיעת חום. שפיעת המגמה לאורך הרכסים    

    האוקיאניים היא הבונה את הליתוספרה האוקיאנית.

2)    אזורי שבירה או העתקי טרנספורם.

    על פני הרכסים האוקיאניים מצויה מערכת שברים היוצרים זווית ישרה עם   

    כיוון הרכס ומפרקים אותו לקטעים. אלו הם שברי חילוף (transform faults).

    העתקי הטרנספורם הם גבולות שלאורכם הלוחות מחליקים זה לצד זה ללא

    יצירה או הרס ניכרים של הליתוספרה. לעיתים הגבול מחורץ ע"י שורה של

    צוקים שנוצרו כתוצאה משברים שהתרחשו בעקבות הלחצים. העתקי 

    טרנספורם אופיניים  ע"י רעידות אדמה רדודות ומצביעות על תנועת החלקה

    אופקית. מדי פעם נוצרת בטרנספורם "דליפה", ואז יש בו  מעט וולקניזם

    והפרדות  קלה של הלוחות, או ישנה חפיפה מסויימת בין הלוחות הנעים.

3)    גבולות התכנסות.        

    אלה הם אזורים שלאורכם מתרחשת נחיתה של הלוח האחד מתחת ללוח  

    השני. בסופו של דבר החומר מוחזר אל המעטפת תוך התכה של הלוח הנוחת.

    מכניזם הדחיפה הפועל לאורך גבולות התנגשות אלה נוטה לייצור קשתות  

    איים וולקניים, תהומות ים עמוקים מאוד, ורעידות אדמה רדודות ועמוקות 

    כאחד. ייתכן ומשקל הלוח השוקע גורר אחריו את כל הלוח וכך אולי התהליך

    משרת את מכניזם ההנעה של טקטוניקת הלוחות (Moors & Twiss, 1995).

 

במרבית הלוחות יש צירוף של שלושת סוגי הגבולות כמו לדוגמה לוח נאסקה באוקיאנוס השקט. בלוח זה ישנם שלושה סוגי גבולות; לאורך אחד מהם נוצרת ליתוספרה חדשה ואילו בצד האחר בתהום צ'ילה-פרו הליתוספרה נוחתת, ובצד אחר מתרחש תזוזה אופקית.

כאשר שני לוחות יבשתיים מתנגשים, הקרום היבשתי מתעבה ויוצר רמות גבוהות והרים גבוהים כדוגמת ההימליה בטיבט והרי הטאורוס בטורקיה.

מחקר בתחום התכונות המגנטיות הרשומות בסלעי הגעש בקרקעית האוקיאנוס היה מרכיב בעל חשיבות רבה בהוכחת קיומה של תנועת הלוחות. מדידות פליאומגנטיות שנערכו ברחבי העולם, הראו בבירור שהיבשות שינו את מקומן ואת כיוונן ביחס לקטבים ואף האחת ביחס לשניה. מדידות גילם הגיאולוגי וכיוון המגנטיזם של סלעים על פני קרקעית האוקיאנוס, הוכיח כי משני עברי הרכס  הסלעים בעלי גיל זהה ובעלי מגנטיות דומה, כאשר בצורה סימטרית החלק הקדום יותר מצוי במרחק רב יותר מהרכס ואילו הסלע הצעיר מצוי בקרבת הרכס (Moors & Twiss, 1995).

התוצאה של החישוב מידת ההוספה ומידת הגריעה בלוחות מצד אחד והעלמותן מצד השני נותנת תוצאה מאוזנת. כך הלוחות נוצרים, נעלמים ומשנים צורה במהלך ההסטוריה של כדור הארץ השומר על נפח קבוע. באיור 4 ניתן לראות היטב את החלוקה ללוחות, את הרכסים האוקיאניים ואזורי התכנסות (subduction zones) המכונים גם "טבעת האש". שכן באזורים אלו מתרחשת פעילות סיסמית מוגברת, ובהם מתרחשים ארועים וולקניים.

מפגש התכנסות בין שני לוחות יבשתיים גורם לאורוגנזה, והרמת מישורים כפי שזה קורה בין שני הלוחות באזורנו, לדוגמא  הלוח הערבי אשר נלחץ ונדחף אל הלוח האנטולי וכך גורם להתרוממות הרי הטאורוס שבטורקיה (פלכסר 1992, בן-אברהם 1992, מזור 1994, שובל וגולדמן 1994, Moors & Twiss 1995,

& Siever, 1985 Press).

קצב תנועת הלוחות הינו איטי אך השפעות תנועה זו הן עצומות, הפעילות הוולקנית וסיסמית קשורים קשר הדוק מאוד עם תנועת לוחות זו. באיור 4 המציג את מפת הלוחות וכוון תנועתן יחד עם המרחק השנתי שלהן נראה כי לאורך קווי הגבולות מצויים מוקדי רעידות האדמה. התנועה ושינוי מיקום הלוחות נמדדים כיום ע"י נקודות ייחוס בחלל באמצעות לווינים גיאופיסיים וגיאודטיים. פעילות לווינית זו נועדה לקדם את המחקר הקשור בגיאולוגיה פעילה (שפירא, 1985).  

 

 

 

 


 


 


איור 4: מפת הלוחות. מתארת את הפעילות הטקטונית והוולקנית במליון השנים

            האחרונות. הנקודות האדומות מתארות את הפעילות הוולקנית, הקווים האדומים את התפשטות הלוחות והעתקי טרנספורם, החיצים עם המספרים מראים את התנועה וכוונה במספר ס"מ לשנה.


שברי החילוף או הטרנספורם אשר הוזכרו לעיל הם שברים בהם מתרחשת תנועת גזירה והחלקה אופקית. הם נוצרים בשל הגיאומטריה של תנועת הלוחות על פני  כדור. כוון התנועה אינו יוצר קו ישר אלה תנועה בקשת. כיוון התנועה לאורך שברי החילוף הוא כיוון תנועת הלוחות. השם "שברי חילוף" בא, במקורו, לתאר סוגי שברים המחברים קטעי גבולות מסוגים שונים ומאפשרים לסוג אחד של גבול, כגון גבול התפשטות "להתחלף" בסוג אחר של גבול, כגון גבול התנגשות. בנוסף לשברי החילוף הרבים המצויים לרוחב הרכסים האוקיאניים, קיימים שברי חילוף רבים ביבשות ולהם מאפיינים דומים. שברי חילוף אלה הם: השבר הצפון-אנטולי שבטורקיה המהווה דוגמא לגבול חילוף בין הלוח האירואסייתי ללוח האנטולי ומתלכד עם שבר חילוף המזרח-אנטולי שבמזרח טורקיה. שבר חילוף של ים-המלח המהווה גבול חילוף בין הלוח של ערב ובין לוח סיני (שהוא חלק מן הלוח האפריקאי). שבר חילוף זה גם מחבר את גבול ההתפשטות הפעיל בים-סוף עם גבול התנגשות הפעיל באזור הרי הטארוס שבדרום טורקיה כפי שניתן לראות באיור 1. שבר חילוף נוסף הוא שבר סן-אנדריאס המצוי בין לוח צפון אמריקאי ללוח של אוקיאנוס השקט. (מאירי, 1993,. שובל וגולדמן, 1994,.

Moors & Twiss, 1995. Thurman, 1997).

שבר סן-אנדריאס שבקליפורניה ארה"ב הוא אחד השברים המפורסמים ביותר והנחקרים ביותר (USGS, 1999) . כך גם השבר הצפון-אנטולי שבטורקיה הדומה לו מאוד ( Reilinger et al., 2000, Aksu et al., 2000, Toksoz, 1979 ). בשני השברים הללו מתרחשת פעילות סיסמית עם רעידות אדמה רבות ולעיתים בעלות עוצמות הרסניות, בישראל באזור טרנספורם ים-המלח הפעילות הסיסמית אמנם רבה אך בעוצמות נמוכות מאוד אשר  מורגשות על ידי הסיסמוגרפים בלבד (בן-אברהם, 1992., פלכסר, 1992., שפירא, 1990 ).


1.2  רעידות אדמה

רעידות האדמה נבנות לאט ע"י הצטברות מאמצים בסלע עד שלבסוף מתרחש הניתוק וחלה תזוזה. רעידת אדמה באה כתוצאה משחרור מתח פתאומי שהצטבר במקום מסויים. היא נוצרת כתוצאה מתנועה מהירה על פני שטח החיכוך שבין שני גושי חומר המחליקים זה לעומת זה. רעידות אדמה מלוות תנועות  שבירה והעתקה בקרום כדור הארץ. תזוזה מהירה זו על פני שטח כדור הארץ מלווה בשחרור אנרגיה בצורות שונות (כמו חום למשל) וגם בצורה של גלים מרחביים שמתפשטים באופן אלסטי לכל הכיוונים בתווך שבו נוצרו. אלה הם גלים סיסמיים הכוללים שלושה סוגים עקריים. (P) גלי לחץ (Pressure waves) הנעים כמו גלי קול, הם המהירים ביותר והם מסוגלים לנוע הן דרך תווך מוצק והן דרך תווך נוזלי ומהירותם בסלע משתנה בין 4 - 15 ק"מ לשניה. (S) גלי גזירה (Shear waves) שמהירותם פחותה בכ- 1.8 ממהירות גלי הלחץ והם מתאפיינים ביכולתם להתפשט רק בתווך מוצק. בגלים אלה כיוון הרעדת החלקיקים ניצב לכיוון התפשטות הגל. גלי גזירה לא מסוגלים להתפשט בתווך נוזל ועל כן עיקר הנזק לבנינים נגרם מהם. גלי שטח (Surface waves) הקרויים גם גלי ריילי (R) מוגבלים בתנועתם לקרבת פני כדור הארץ. הם גורמים להרס הרב ביותר הכרוך ברעידות אדמה, דווקא באתרים הרחוקים יותר ממוקד הרעש. איתור המוקד, אפיצנטר (epicenter) בקרום כדור הארץ, נעשה ע"י קליטת זעזועים משלוש תחנות מדידה סיסמיות, המוקד עצמו עשוי להמצא בעומק. באיור 4 ניתן לראות את המוקדים הרבים של רעידות האדמה אשר מצויים בגבולות  הלוחות הטקטוניים העיקריים של קרום כדור הארץ. אזורי המגע בין הלוחות הם אזורי הפעילות הסיסמית, ובולטת במיוחד החגורה הסיסמית סביב האוקיאנוס השקט. 

ככל שמתרחקים ממוקד הרעש עוצמת רעידת האדמה יורדת. עוצמת רעידת האדמה עומדת ביחס ישר לאנרגיה שמשתחררת בה (שפירא, 1990,. פלכסר, 1992).

יש שני סולמות שעל פיהם מדרגים את חוזקן של רעידות האדמה ועוצמתן. סולם מרקאלי ( Mercalli) המתייחס לדרגות הרס, מחולק ל- 12 דרגות מ- I החלשה ביותר ועד XII הגורמת להרס טוטאלי, סולם זה מציג את חוזק הרעידה במקום מסוים כפי שהוא מתבטא על פי הנזק שנגרם במקום האירוע. סולם מרקאלי לא קשור לכמות האנרגיה שמשתחררת אלא למידת ההרס. לעומתו סולם ריכטר

( Richter) מודד את העוצמה ( Magnitude) של הרעידה על פי גובה המשרעת של הגלים הסיסמיים, כלומר ביטוי לכמות האנרגיה שהשתחררה במקום. רעידות האדמה הקטלניות מתחילות במגניטודה 6.0 ומעלה, ואילו הנמוכות ממגניטודה 3.5 אינן מורגשות ע"י האדם כלל ורק המכשירים חשים בהן. על ידי מדידת עוצמתם של הגלים הסיסמיים במרחקים ידועים ממוקד רעידת האדמה, ניתן לחשב את המגניטודה של רעידת האדמה. ריכטר גם עמד  על הקשר בין מספר רעידות האדמה לבין עוצמתן. קשר זה מבוטא במשוואת שכיחות מהצורה 

    log N = a - bM


כאשר N הוא מספר הרעידות שהתרחשו בתקופת זמן מוגדרת והיו במגניטודה M או גבוהה ממנה. הקבועים a   ו- b  מאפיינים של האזור הפעיל ותלויים בגודל האזור ובאופי התהליכים הקשורים ברעידות האדמה בו. ע"מ לקבוע  את עוצמת רעידת האדמה מתוך רישום הסיסמוגרף שלהלן, נשתמש בנוסחה:

M = log(A/T) + B

כאשר A הוא גובה מקסימלי של המשרעת, T משך הזמן של תנודה אחת (בשניות) ו- B הוא גורם המראה החלשות הגל הסיסמי עם התרחקותו מן המוקד. הנוסחה מראה כי לסולם ריכטר אין גבול עליון. היות וערכי המגניטודה הם לוגריתמיים הרי שהבדל במגניטודה אחת יצביע על הבדלי אנרגיה בשעור של פי 10. הווה אומר כי הבדל של יחידה אחת בסולם ריכטר, משמעותו רבה מאוד בעוצמת הרעידה (שפירא, 1990. פלכסר, 1992).


איור 5: מפת מוקדי רעידות אדמה בכדור הארץ  משנת 1963 ועד 1998.

 


המפה המוצגת כאן מראה את מקומם של מוקדי רעידות האדמה על פני כדור

הארץ במהלך 35 שנים. כל נקודה במפה מייצגת מוקד אחד של רעידת אדמה, אוסף המוקדים מראה היכן נמצאים השברים הגיאולוגיים הפעילים, שלאורכם

מתרחשות רעידות אדמה. במקומות אלה קיימת תנועה בין הלוחות הגורמת לשחרור אנרגיה, אפשר בהחלט לראות את "החפיפה" בין תפוצת רעידות האדמה לבין גבולות הלוחות.

המפות המוצגות באיור 4 ובאיור 5 הוכנו ע"י NASA אשר בעזרת לווינים עקבו אחר התנועה היחסית שבין הלוחות הטקטוניים של קרום כדור הארץ ורשמו את הארועים הסיסמיים במדוייק. תחנות מעכב רבות פוזרו בכל העולם וגם בישראל ע"מ לספק את הנתונים של תנועת הלוחות ושל רעידות האדמה המתרחשות בעיקר לאורך גבולות טקטוניים (שפירא, 1985).

כך כפי שכבר הוזכר, בהעתקים הצפון-אנטולי ובהעתק סן-אנדריאס מתרחשות רעידות אדמה רבות ובמהלך המאה האחרונה היו ביניהן רעידות אדמה הרסניות כמו בסן-פרנציסקו בשנת 1906, באילת בשנת 1995, בטורקיה ב- 17 לאוגוסט 1999 ולאחרונה, למרות שלא היה בה הרס משמעותי, בקליפורניה ב- 4 בספטמבר 2000. (Bolt, 1993 Sieh & LeVay, 1998.,., שפירא, 1990. פלכסר, 1992.

מזור, 1994).


2.  תאור ההעתקים

2.1  העתק צפון-אנטולי בטורקיה

2.1.1  מאפיינים פיסיוגרפיים

ההעתק הצפון-אנטולי מהווה גבול בין שני לוחות טקטוניים, הלוח האירואסייתי והלוח האנטולי הקטן ממנו בהרבה, שעליו נמצא רוב שטחה של טורקיה. ההעתק הצפון-אנטולי  משתרע לאורך 1500 ק"מ בצפונה של טורקיה והוא מורכב ממספר מקטעים.

אזור ההעתק הנו מבנה טקטוני מרכזי בעל קו שבר מוגדר היטב ובעל היסטוריה סיסמית עתיקת יומין. עקבות קו השבר המרכזי נראים לאורך 1000 ק"מ היטב בין קווי האורך °31 ו-°41 מזרח. בגלל הטופוגרפיה ומקורות המים, אזור ההעתק מאוכלס יחסית בצפיפות, אזורים חקלאים, כפרים, וערים קטנות פזורים לכל אורכו של ההעתק.


בהמשך לכוון מזרח התפשטות השבר קשה להגדרה, כפי שניתן לראות במפה הטקטונית בין קווי האורך °41 -°42 מזרח נראים מספר שברים אשר מצויים סמוך מאוד  להעתק הצפוני. באיור 7 ניתן לראות את  ההעתק הצפון-אנטולי כמעט ומתחבר אל ההעתק המזרח-אנטולי אשר מהווה את הגבול הפעיל בין הלוח הערבי ללוח האנטולי (Anatolian Block) (USGS 1999, Toksoz et al., 1979).

איור 6:  תוואי ההעתק הצפון-אנטולי וסימון תאריכי רעידות אדמה גדולות שהתרחשו לאורכו.

מקו האורך °31 מזרח, לכוון מערב השבר מתפצל לשני חלקים, או אפילו לשלושה ובהמשך חוצה את ים מרמרה, כאשר בימה מצויים רכיבי פתיחה (pull-aparts ) איור 6 המהווים המשך ישיר של השבר המוביל אל ההעתק סארוס-גאנוס (Saros-Ganos) (Aksu et al., 2000 ).


 


איור 7: המפה הטקטונית של טורקיה כוללת את ההעתק הצפון-אנטולי, את ההעתק  

          המזרח-אנטולי. התנועה מערבה של הבלוק האנטולי נובעת מ- (1) הבדלים בקצה התנועה בין הלוחות הערבי והאפריקני, (2) כווני תנועה שונים צפונה של הבלוק האנטולי והלוח האירואסייתי, (3) התכנסות של הלוח האפריקני מתחת לבלוק האנטולי בשני התהומות: ההלני והפלורנטיני. הלוח הערבי נע צפונה מהר יותר מאשר הלוח האפריקני, שניהם נעים יחסית ללוח האירואסייתי היציב. התוצאה היא תנועה מערבה הכוללת את מרבית שטחה של טורקיה (USGS, 1999 ).

 

 


2.1.2  הסטוריית הפעילות הסיסמית

במהלך 1000 השנים האחרונות נרשמו בהיסטוריה הטורקית תאורים רבים של רעידות אדמה אשר התרחשו באזורים שונים ובעיקר לאורך ההעתק הצפוני.

אף על פי שתאורים היסטוריים אלה אינם כוללים תאורים של שברים על פני השטח, בדרך כלל מהתאורים של הנזקים וממרחק שבו הורגשה רעידת האדמה, הסיקו המדענים שבאותם אזורי הרעש נוצרו מקטעי בקעים כתוצאה ממתח ולחץ רב (USGS, 1997 ). 

אם נסתכל  באיור 8 נוכל להבחין היטב שמרבית רעידות האדמה שהתרחשו במהלך ההיסטוריה מצויות דווקא בצד המערבי של ההעתק. במבט היסטורי, ישנה חלוקה למקטעים, כל חלק לאורך ההעתק מתנתק אחת לכמה מאות שנים בממוצע. הקטע היחיד שטרם התרחשה בו רעידת אדמה במאה ועשרים הוא קטע בן 350 ק"מ שבין מערב לעיר בולו (Bolu) ועד אל שפתו המערבית של ים מרמרה. ברעידת האדמה של 17 באוגוסט 1999, החליקו ארבעה מקטעי ההעתק אשר תפסו 110 ק"מ מתוך ה- 350 הק"מ (USGS, 1997).


 


איור 8: תוואי השבר הצפון-אנטולי בצפון טורקיה בן ה- 1500 ק"מ, רישום רעידות האדמה  

           ההיסטוריות אשר התרחשו במהלך ה- 1000 השנים האחרונות.

על פי מחקרו של טוקסוז (Toksoz) ועמיתיו (1979), מקטעים אלו היוו רצועת סיכון לרעידות אדמה אפשריות. במחקר זה על סמך ניתוח רעידות אדמה בעבר הגיעו החוקרים למסקנה כי ההעתק מורכב  ממקטעים שונים אשר לאורכם משתחררים מהלחצים וגורמים לרעידות אדמה. החוקרים מצאו כי קיים פער בין מקטעי העתק אשר עברו רעידות אדמה ומקטעי העתק שעדיין לא התרחשה בהם רעידת אדמה במהלך המאה ועשרים.

קבוצת חוקרים בראשותו של שטיין (Stein et al., 1997) הגיעה, בהסתמך על נתונים הללו ובנוסף לניתוח העוצמות של רעידות האדמה, למסקנה כי יש סיכוי של 12% שבמהלך ה- 30 השנים הבאות, בין השנים 1996 ועד 2029 תתרחשנה רעידות אדמה בחלק המערבי של ההעתק, ואכן רעידת האדמה מ- 17 באוגוסט 1999 איששה את מסקנות המחקר ההוא (USGS, 1999).

במהלך 60 השנים האחרונות, רעידות האדמה שהתרחשו בהעתק הצפון-אנטולי התרחשו סיסטמתית במקטעים שונים לאורך ההעתק, דבר שאיננו טיפוסי להעתקים ארוכים. בשנת 1939 התרחשה רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר אשר יצרה כ- 350 ק"מ של בקע בחלקו המזרחי של ההעתק הצפון-אנטולי. במהלך המאה ועשרים התרחשו עוד כ- 10 רעידות אדמה לאורך ההעתק בעלות עוצמה של למעלה מ- 6 בסולם ריכטר. מרבית מוקדי רעידות אדמה אלו הראו כוון התקדמות של המוקדים במהלך הזמן מערבה (USGS, 1999).


2.1.3  הקינמטיקה של תנועת החלקה של הלוחות

עד לאחרונה לא היה ידוע הרבה על הגיאומטריה של ההעתק, והיו מדידות בודדות של תנועת החלקה בהעתק מרעידות האדמה בשנים קודמות, להוציא מהכלל חישובים שהצטברו  של הלחצים המושרים בעקבות אותן הרעידות. התפתחות המחקר הביא עמו חידושים וגישות חדשות אשר שיפרו את מדידות  תנועת ההחלקה כתוצאה מרעידת האדמה, וכך נעשו מדידות מחודשות לרעש הגדול משנת 1939 ואילך אשר סיפקו נתונים חדשים המאפשרים בניית מודל לשינויים בלחץ הבאים בעקבות רעידת האדמה (Stein et al., 1997 ).

ההתקדמות הרציפה של מוקדי הרעש בעוצמות שמעל 6.7 בסולם ריכטר לאורך ההעתק הצפון-אנטולי במאה ועשרים, מיקדה את המחקר בשאלה; כיצד רעידת אדמה גדולה אחת יכולה להפעיל את רעידת האדמה הבאה ?

קבוצת המחקר של שטיין חישבה שינויי לחץ אשר הושרו על ידי רעידת אדמה אחת על מקטע שכן של ההעתק (Stein et al., 1997). הקבוצה הראתה במחקרה כי ב- 9 מתוך 10 בקעים שנחקרו הגיעו קרוב יותר לנקודת התפרצות מקטעים אשר הושרו עליהם לחצים מזעזועים קודמים של מקטעים שכנים; הם העריכו שהזעזועים הם שווי-ערך ל- 20 שנות מתח ולחץ שהצטבר אשר כרגיל נבנה לאורך ההעתק הצפון-אנטולי. השינוי במתח משפיע גם על שינוי בהסתברות לארועים עתידיים. השינוי הקבוע בהסתברות מתרחש עקב העליה (או הצמצום) במתח על ההעתק אשר מקצר (או מאריך) את הזמן להתרחשות הכשל

(USGS., 1999, Stein et al., 1997).

באזור הנחקר מכניזם  הרעשים מראה אלמנט של מתיחה בכיוון צפון-דרום בנוסף לשליטה של  מאפיין הסטרייק הימני כלומר התזוזה היחסית של ההעתק היא  אופקית בכוון ימינה. מרבית הרעשים בעלי עוצמה בינונית ועוצמה חזקה המתרחשים לאורך ההעתק הצפון-אנטולי, גורמים לשברים על פני השטח. מרכז ההעתק מצוי בערך על קו אורך 39° מזרח ומוקדי הרעש נעים מערבה או מזרחה כאשר המהירות מערבה גדולה יותר (>50km/y ) מאשר מזרחה ( <10km/y )

( Toksoz at al., 1979).


המודל אשר תוכנן על ידי שטיין ועמיתיו התבסס על מערכת GPS  (נספח א) ונתוניה. על פי נתוני GPS הלוח האנטולי נע מערבה, בשעור של 24±4 מ"מ/לשנה, לאורך  קצהו המערבי, תנועת ההחלקה של 16 מ"מ/לשנה היא לאורך ההעתק קארמורסל-סאפנקה ( Karamürsel-Sapanka ) ו- 9 מ"מ/לשנה  לאורך העתקי איזניק-גייווה ( Iznik-Geyve ). נתוני GPS מחשבים  גם את תנועת ההחלקה השמאלית הלטראלית של 18±6 מ"מ/לשנה בהעתק האנטולי המזרחי וכ5- מ"מ/לשנה בהעתק האנטולי הצפון-מזרחי (איור 9 ).

איור 9 : ( a) העתקים פעילים בטורקיה, מודגש ההעתק הצפון-אנטולי. מדידות GPS קבעו תנועת  

             החלקה בקצב  של 24 ±4 מ"מ לשנה וחשפו את העובדה שהטרנספורם הלטרלי-ימני מתאר חלק ממעגל קטן המתואר בקו אדום מקווקו אשר מייצג את הרוטציה  של הקוטב האנטולי-אירואסייתי. (b) תנועת החלקה לאטרלית-ימנית  מזוהה עם עוצמת רעש של 6.7 בסולם ריכטר כאשר הסדרה של רעשי העבר נעה מהצבע החם המייצג את עוצמת הרעש הגבוהה ביותר אל הצבע הקר המייצג את עוצמת הרעש הנמוכה יותר. ( c) האזור שמסומן בקו אדום בחלק a  מציג את היחס לרוטציה של הקוטב האירו-אסייאתי, כך שהחלקה האופקית של  העתק הטרנספורם מתאים למזרח-מערב; ההעתק צפון-אנטולי נראה כסוטה פחות מ- 40 ק"מ מהיותו טרנספורם פשוט לאטרלי-ימני (Stein et al., 1997).

 

בנוסף לרעידות האדמה, תנועת החלקה יציבה מתחת להעתק האנטולי, מעבירה לחצים לחלקים הסייסמוגניים של ההעתק. המודל חושב בעומקים מ- 0 עד 12.5 ק"מ  עד לשעור המלא של 24 ק"מ עומק (איור a10). במהלך מחזור רעידת אדמה שלם במודל, החלקה קו-סיסמית (כלומר החלקה בו זמנית במהלך רעידת האדמה) תתרחש מעל ל- 0-12.5 ק"מ והחלקה מתמשכת מעל ל- 12.5-100 ק"מ. מודל כזה לא יספק מתח אחיד גם כאשר יהיו בממוצע הרבה מחזורי רעידות אדמה, מאחר והחלקה אופקית כמו גם החלקה קו-סיסמית שתיהן משתנות באיור b9 רואים את המקטעים השונים והחלקה המצטברת השונה בכל ארוע. לחץ גזירה שנבנה במודל הזה הוא 0.15 בר/לשנה לאורך מרביתו של ההעתק הצפון-אנטולי (איור b10). זאת משום שהחלקה אופקית ימנית אחידה נאכפה מתחת להעתק הישר יחסית בעומק, ומתח נורמלי ניכר הועבר להעתק בעומקים סיסמוגניים רק באזור העיקולים (כמו בק"מ = -350 עד -400, או בק"מ

ה- 500 עד 550). עליה אחידה בלחץ של 0.01 בר/לשנה התוספה לכל הנקודות על מנת לחשב שרידי מתח על ההעתקים במרחק של יותר מ- 100 ק"מ ממערכת ההעתק האנטולי (איור a9). תוספת קטנה זו של מתח שומרת את הגידול החיובי בלחץ המתמשך בכל האתרים שבמודל.


איור 10: תאור גרפי של המודל על פי שטיין ועמיתיו.

 


השינוי במתח קולון שנגרם על ידי רעידת האדמה בשנת 1939 התפרק על ההעתקים העיקריים (באיור 11). גזירה ולחץ נורמלי התפרקו על פני ההעתק, בעומק של 8 ק"מ. והשינוי במתח קולון ירד ב- 50-100 בר לאורך מרביתו של הבקע, עם עליה מסויימת של כמה ברים לאורך הקטע בקצה המערבי, מעבר לקצה המזרחי, ולאורך מרביתו של הקטע שבשנת 1942 התרחשה בו רעידת האדמה. כך המתחים שהתפרקו גרמו לרעידות אדמה בשנים הבאות, כפי שמתואר באיור 11,  והיו תלויים בהחלקה מדוייקת שעל כל ההעתק

(Stein et al., 1997).


 


איור 11: לחצי הגזירה על פי המודל של שטיין ועמיתיו, הצבע הצהוב והאדום מסמל את

             השתחררות הלחץ ובעצם להתרחשותה של רעידת אדמה בשנים ובמקומות המצויינים  

             באיור.

 

כאשר הלחץ חזק דיו, מצטברים הלחצים בקו התפר, אז אחד ממקטעי ההעתק, או כמה מקטעים ביחד, משתחררים בתזוזה אדירה. כאשר המקטע שמתנתק הוא קטן, רעש האדמה שהוא עשוי לחולל הוא בדרגה 6 בסולם ריכטר או פחות. אבל כאשר ההתנתקות היא של מקטע גדול האנרגיה שתשתחרר תגרום לזעזועים כה גדולים  שעשויים בהכרח להשפיע על מקטעים שכנים משני קצותיו, אז רעש האדמה יהיה גדול מאוד ויגיע לעוצמה של 7 ואף למעלה מזה בסולם ריכטר, דבר שיגרום לנזקים גדולים ביותר. (Bolt, 1993)


תוצאות מחקרם של שטין ועמיתיו מציע שיש אינטראקציה בין רעידות אדמה; כאשר מתרחש זעזוע גדול, הוא משנה את התנאים לכשל בסביבתו הקרובה, ומשנה את ההסתברויות לארועים עתידיים (Stein et al., 1997).

 

 


איור 12: מפה זו של ניתוק ההעתק נצפתה ע"י צוות USGS  בטורקיה. הקווים האדומים הם  

           סימנים מוקדמים של ההעתקים, הכוכב האדום מייצג את מוקד הרעש בעוצמה M=7.4, קווים צהובים הם אזורים בהם צוות USGS מיפה את פני ההתנתקויות החדשות.

 

שטיין וחבריו עתה עסוקים בהערכות על מה שעשוי לקרות בהעתק הצפון-אנטולי. בהתאם לחישוביהם המוקדמים, רעידת האדמה באיזמיט הגבירה את המתח על המקטע של ילובה ומשם מערבה אל עבר ים-מרמרה (איור 13) בדרום מזרח לאיסטנבול. מאז הארועה באיזמיט  גברו רעידות אדמה קטנות בימת-מרמרה. לכן רעידת אדמה שעשויה להתרחש ביאלובה יכולה להרוס את איסטנבול. "אם נסתכל בעדויות של 1000 השנים האחרונות בהקשר למסגד הגיה סופיה", אומר שטיין, "נראה כי הוא מהווה סיסמומטר - שכן הם (הטורקים ר.פ.) בנוהו כל פעם מחדש. זה לא מדע מרקיע שחקים לומר שאיסטנבול היא סיכון" ( (LeVay,1999.


 


איור 13: שינויי לחץ קולון ברעידת האדמה באוגוסט 1999 ונובמבר 1999 כהמשך צפוי

             (after-shock ) לרעידת האדמה הראשונה. המפה מראה גם מעבר לחצים לכל ההעתקים הידועים או החשודים כהעתקים בימת מרמרה.

 

כפי שניתן לראות על פי המידע הקיים עד כה לעת עתה המודל של שטיין בהחלט מניח את היסודות לחיזוי עתידי של רעידות האדמה בטורקיה.

 


2.2  טרנספורם ים-המלח

2.2.1  מאפיינים פיסיוגרפיים של טרנספורם ים המלח

בקע ים-המלח מפריד בין שני לוחות יבשתיים בקרום כדור הארץ. אורכו הוא

כ- 1650 ק"מ והוא מהווה גבול בין הלוח הערבי שבמזרח, ללוח סיני (השייך ללוח האפריקני) שבמערב. מבחינת טקטוניקת  הלוחות מוגדר בקע ים-המלח כשבר טרנספורם, הוא מחבר את אזור הפתיחה המצוי בים סוף, עם אזור של התנגשות יבשות, שבהרי טאורוס בטורקיה (איור 1). לאורך הגבול הזה בין תת-הלוח סיני ללוח ערב מתרחשת תנועת החלקה שמאלית. הלוח הערבי נע בתנועה אופקית צפונה בקצב ממוצע של כ- 50 מטר ב- 10,000 שנה (איור 14). גיל תחילת השבר הוא 20-25 מליון שנה כלומר בסוף תקופת המיוקן שכן משקעי מיוקן מכסים את המשקעים מתקופת קרטיקון עליון. התזוזה שהתרחשה מאז החל השבר לפעול, היא של כ- 105 ק"מ, בתזוזה אופקית שמאלית עם רכיב קטן של פתיחה, כלומר הצד המזרחי נע יותר צפונה לעומת הצד המערבי של ישראל וסיני. תנועת הלוחות לאורך הבקע באה לידי ביטוי ברעשי אדמה חלשים, הפוקדים את האזור כל העת ( .Kashai & Crocker, 1987 בן-אברהם, 1992. בגין וזילברמן, 1997 ).

ביטוי בשטח לטרנספורם ים-המלח הוא שקע טופוגרפי צר, ברוחב שבין 7 עד 20 ק"מ, המפריד בין לוח ישראל-סיני לבין לוח ערב. הבקע משתפל בהדרגה מצפון לדרום. גובה קרקעיתו מעל פני הים הוא כ- 90 מטר בבקעת הלבנון, בכנרת הוא 250 מטר מתחת לפני הים בקרקעית, בצפון ים-המלח 730 מטר מתחת לפני הים (הנקודה הנמוכה ביותר על פני היבשות), ו- 900 מטר מתחת לפני הים כ- 15 ק"מ דרומית לאילת. כוונו של בקע  ים-המלח לאורך מפרץ אילת ועד ים-המלח הוא

צפון-צפון-מזרח, מים המלח ועד חולה כוונו הוא צפון-דרום ומשם צפונה הוא שוב צפון-צפון-מזרח. שינויים אלה בכוון הבקע מהווים גורם חשוב ביצירת שקעים עמוקים ובליטות גבוהות בבקע ובשוליו (Niemi & Ben-Avraham, 1997

בגין וזילברמן, 1997).

לאורך הבקע (כ- 500 ק"מ) נוצרו מערכות העתקים מקבילים ומדורגים, ועם המשך התנועה של לוח ערב  צפונה נפתחו בין ההעתקים האלה "אגני פתיחה"

 (pull-apart basins), שרוחבם שווה לרוחב הבקע (איור 15).


 


איור 14:  טרנספורם ים-המלח נוצר כתוצאה מתנועת הלוחות, תזוזת החלקה של הלוח הערבי

               לאורך הפאה של הלוח ישראל וסיני. הלוח הערבי נע צפונה, מהר יותר משאר החלקים.

 

כך נוצרו האגנים של ים-המלח, הכנרת והחולה כמו כן גם האגנים העמוקים שמצויים במפרץ אילת המגיעים לעומקים של  1,000 מ', 1,300 מ', ו-  1,800 מ' מתחת לפני הים (Garfunkel et al., 1981, בן-אברהם, 1992,. בגין וזילברמן 1997,. Ben-Avraham, 1992).

 


איור 15: (א) אגני הפתיחה הקטנים שנוצרו בין שני מקטעים מדורגים לשמאל השבר, כדוגמת

           ים-המלח. (ב) החרמון התפתח באזור בו השבר שינה את כיוונו לצפון מזרח ונוצרו מאמצי לחיצה בניצב לגבול בין הלוחות.

 

התפתחות האגנים לאורך טרנספורם ים-המלח נשלטת ע"י העתקים אורכיים, העתקים תוך אגניים אשר תוחמים את אגן הפתיחה, כמו למשל אגן ים-המלח, והמהווים את ההרחבה של ההעתק המרכזי בצפונו של האגן ובדרומו. העתקים אלה מהווים מרכיב קטן של התרחבות על פני האגן, בעוד שאגן הפתיחה הוא תוצאה של תנועה  לאטרלית גדולה יותר לאורך האגן. באגן ים-המלח מצויים גם העתקי רוחב  המחלקים את האגן למקטעים להם יש הסטוריות שונות. התרחבותו וגדילתו של אגן ים-המלח התרחשה במקביל לתנועת הטרנספורם. במהלך התארכות והתרחבות האגן התדקקה ונמתחה שכבת הקרום היבשתי דבר שגרם לשקיעתו מחד והתרוממות השוליים מאידך ברמה של יותר מ- 1 ק"מ. לאורך האגן הופיעה פעילות וולקנית דלילה אשר מרמזת על אנומליה בליטוספרה הנמוכה מתחת לאגן והחלקים הקרובים של הטרנספורם (Garfunkel and Ben-Avraham,1996 ). חלק מהמגמטיזם לאורך הטרנספורם משתייך לשדה מגמטי גדול אל-חמה - ג'בל דרוז, אשר אינו ממש קרוב ישירות לטרנספורם ים-המלח, אך פולש אליו באזור גולן-הגליל (Garfunkel, 1989).

2.2.2  הסטוריית הפעילות הסיסמית של טרנספורם ים-המלח

לאורך שבר ים-המלח קיימת פעילות סיסמית רבה ובאגני הפתיחה במיוחד. ההיסטוריה הסיסמית המתועדת של טרנספורם ים-המלח משתרעת על פני טווח זמן נרחב, החל מן התחום הפליאוסיסמי-גיאומורפולוגי (דרך התחום הארכיאולוגי-הסטורי (4000 ~ עד לפני 1000 שנה) וכלה בתחום הסיסמולוגיה המכשירנית החל מתחילת המאה- 20 (שמיר, 1997).

העדויות ההיסטוריות  וארכיאולוגיות לפעילות סיסמית של השבר בעבר מופיעות בעצם בפעם הראשונה בילדותנו, כאשר נחשפנו למידע זה בסיפורי התנך בספר בראשית בפרק י"ט העוסק בסיפור סדום ועמורה פסוקים 24 עד  28:

 " וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפוך את הערים  האלה ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה, ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', וישקף על פני סדום ועמורה ועל פני ארץ הככר  וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן. "  

טרנספורם ארוך זה אינו פעיל במידה שווה לאורך כל קטעיו והקטע הפעיל ביותר בתקופות היסטוריות שונות הוא באזור יריחו שמצפון לים-המלח. אחד הרעשים החשובים ביותר שקרו בשבר ים-המלח היה בשנת 31 לספירה שבמהלכו נהרגו 30,000 בני אדם  וכך מתאר אותו יוסף בן-מתתיהו :

 "... בשנת שבע למלכות הורדוס, והיה רעש בארץ היהודים, שכמוהו לא נראה מעולם, והרעש גרם להרג רב בבהמות הארץ. גם כשלוש ריבואות אנשים נהרגו תחת מפולת הבתים, ואילו הצבא, שחנה תחת כיפת הרקיע, לא ניזק כלל באסון. "

(בן-מתתיהו, 1963)

המוקדים העיקריים בהם מתרחשים מירב האירועים הסיסמיים הם מרכז מפרץ אילת וים המלח (איור 17 ) . כיום ניתן  מתוך הארועים הסיסמיים  להעריך את מהירות התנועה הטקטונית (פארי, 1999) .

 

 


 

 


איור 17: תפוצת מוקדי  רעידות האדמה באגן המזרחי של הים התיכון החל מתחילת המאה ועשרים.

           אפשר לראות כי הריכוז הרב ביותר הוא לאורך טרנספורם ים-המלח.

 

השוואת קצב התנועה לאורך הטרנספורם, כפי שמוערך מתצפיות גיאולוגיות לעומת הערכות שמסתמכות על ההסטוריה הסיסמי של האזור, מצביעה על הפרש גדול שמשמעותו "חוסר" ברעידות אדמה מאוד חזקות. אי-התאמה זו קיימת גם אם מניחים שיש תזוזה שאינה מלווה ברעידות אדמה. מכיוון  שטרנספורם ים-המלח הוא גבול מגע בין לוחות טקטוניים, ההנחה היא שכיום אנו מצויים בתקופה של שקט סיסמי יחסי ואנו עוד צפויים לחוות רעידת אדמה חזקה מאוד בעתיד (שפירא, 1994).

הארוע האחרון החזק אשר התרחש לאורך ההעתק היה ב- 1995 במפרץ אילת והארוע הסיסמי החזק שקדם לו היה ב- 1927 בנספח ב' ניתן לראות את תאור רעידות האדמה ב- 1000 השנים האחרונות בארץ. המעקב הסיסמי המדוייק החל

ב- 1982, והוא מראה שקט סיסמי יחסי בחלקים שונים של טרנספורם ים-המלח, אם כי רוב האנרגיה שנמדדה בקטע בין דרום הערבה לעמק עיון בצפון, השתחררה לאורך המבנים והשברים הגיאולוגיים שיוצאים מהבקע ובאזורי ההצטלבות שלהם עם טרנספורם ים-המלח, ובאזור ים המלח עצמו. חיזוק להשערה זו התקבל ממדידות הרשת הגיאודטית באזור מחניים (שפירא, 1994).


הקשר בין רעידות האדמה לטרנספורם ים-המלח בולט היטב בכמה אתרים ארכיאולוגיים, לדוגמה: ברעש שהתחולל ב- 18 בינואר בשנת 749 נפלו עמודים  של אתר בית שאן לכוון צפון וזה אומר שהתנועה שגרמה לכך היתה דרומית ואילו עמודי אתר סוסיתא אשר נפלו גם הם באותה רעידת האדמה  דרומה  וזאת מכיוון שהתנועה שגרמה לכך היתה צפונית. שני אתרים אלה מצויים משני צידי  ההעתק (איור 18), כך שסוסיתא בעצם נודדת צפונה ואילו בית שאן דרומה. עדויות אלה אכן חיזקו את הקביעה, כי שבר ים-המלח הנו שבר תזוזה אופקי שמאלי (פלכסר, 1992).

 


איור 18: תנועת הלוח הערבי צפונה גרמה לנפילת העמודים בסוסיתא לדרום-מערב ואילו תנועת

           הלוח תת-סיני דרומה גרמה לנפילת העמודים בבית שאן לצפון (פלכסר, 1992).

 

רעידת האדמה בנואיבה בנובמבר 1995, Mw=7.1 היתה החזקה ביותר לאורך


     הטרנספורם ב- 100 השנים האחרונות. נזקים    

     רבים ברכוש נגרמו בנואיבה, עקבה ובאילת

     (איור 19) והסיכוי לרעידת אדמה נוספת

     (after shock) היה ממשי ביותר. נרשמו יותר

     מ-  100 רעידות אדמה שהיו בעוצמה של 4Mw=

     לפחות (Rabinowitz & Steinberg, 1998).

     המרכז למיפוי ישראל הציב כחודש לפני רעידת 

     האדמה מכשירי GPS וגם אחריה, באילת,

     בר-גיורא ואתרים נוספים ברחבי הארץ על

     מנת לחשב את התזוזה לפני ואחרי רעידת

     האדמה. כך ניתן לקבל העתקה שמתרחשת,

     ואכן התוצאות הראשוניות הראו כי אילת נעה    

איור 19: מוקד הרעש בים-סוף.                                   

 (מתוך:  http://www.tau.ac/il:81/~zviba/seismic/html ) 

דרומה בשעור של15±3  מ"מ ומערבה בשעור של 4±3 מ"מ (בכור וודובינסקי, 1997).


2.2.3 הקינמטיקה של תנועת החלקת הלוחות בטרנספורם ים-המלח

גידול בקצב העתקה בין לוח ערב לתת-הלוח סיני החל לפני כ- 5 מליון שנה

(תקופת פליוקן עד היום), מגמת התזוזה של לוח ערב השתנתה מעט, ובמקום לנוע במקביל לאורך הלוח ישראל-סיני הוא החל לנוע בזווית מסויימת ביחס אליו. חישוב קוטב הסיבוב של תת-הלוח סיני ביחס ללוח הערבי נעשה על ידי  Garfunkel (1981) אשר בחן את המבנים המצויים סמוך לגבול הלוחות באזור השבר. קוטב הסיבוב, הוא תיאור תנועת לוחות ותתי-לוחות צפידים בעזרת גיאומטריה כדורית. הקוטב של התנועה הכללית באיזור שבר ים-המלח הינו: ± 0.5° ,22.6°E  32.8°N  ראה איור 20,  ואילו קוטב של התנועה הכללית מורכב משני קטבי סבוב: קוטב סבוב עבור כל השבר ,19.8°E 32.8°N. וקוטב סבוב עבור אזור הערבה 4.4°W, .32.5°N חשיבות בחישוב קטבי הסיבוב היא תיאור כמותי של תנועת לוחות צפידים, כאשר אי התאמה להנחה זו מאפשרת הסקת מסקנות לגבי מעוות לאורך השבר, כגון יצירת אגני פתיחה, קיפול והתרוממות החרמון והרי הלבנון והערכת המהירות של הלוחות. איור 20 נותן הסבר איכותי לתופעה הנ"ל (פארי, 1999 ).

 


 


איור 20: דגם עבור גבול הלוחות באיזור השבר. A. מקרה פשוט, החיצים הדקים מצביעים בכיוון

           קוטב הסיבוב המתאר את התנועה היחסית בין הלוחות. B. אותו מקרה, המראה כיצד גבול זה ניתן להערכה בעזרת קשת מעגלית. אך קשת זו אינה מגדירה את הקוטב הכללי. C. שברים נורמליים בגבול השבר מוסיפים רכיב קטן של פתיחה (הקווים המקווקוים נותנים את הכיוון הכללי של התנועה היחסית בין הלוחות). (Garfunkel, 1981 )  

 

על פי מחקרים סיסמיים אשר נערכו בשנים האחרונות ניתנה הערכה כי התנועה שמתרחשת היא של 1 - 2 מ"מ לשנה בכוון כללי צפון-דרום ((Salomon, 1993.  פארי בעבודת המוסמך שלו מדד במשך השנים 1996-1998 בעזרת מערכת GPS את קצב התנועה שמתרחשת בין הלוח הערבי לתת-הלוח סיני והתוצאות שלו הראו כי התנועה המירבית  של לוח ערב לתת-הלוח סיני הינה 3-5 מ"מ לשנה בכוון צפון.

תוצאה הגבוהה יותר מקצב התזוזה שהתקבלה מתצפיות סיסמיות (0-2 מ"מ לשנה) המבוססות על תהליכים שארעו במאה השנים האחרונות, אך נמוכה מהערכות הגיאולוגיות (6-10 מ"מ לשנה) המבוססות על תהליכים שארעו ב- 25 מליון השנים האחרונות (פארי, 1999).


2.3  שבר סן-אנדריאס בארה"ב

2.3.1 מאפיינים פיסיוגרפיים של

        שבר סן-אנדריאס

העתק סן-אנדריאס הינו גבול בין שני לוחות, הלוח הפאסיפי במערב הנע יחסית צפונה ללוח הצפון אמריקאי שמזרחה לו הנע יחסית דרומה. תנועה זו גורמת לרעידות אדמה רבות לאורכו של ההעתק. העתק סן-אנדריאס הנו שליט ובולט ביותר באזור מרושת העתקים רבים אחרים המהווים חלק ממערכת כוללת של מפרץ קליפורניה במערב ארה"ב (איורים 22, 23).                                         איור 21: צילום העתק סן-אנדריאס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איור 22: אזור ההעתק  

             סן-אנדריאס המחבר את הרכס המזרח פאסיפי עם הרכס חואן דה-פוקה. אפשר לראות כי העתק סן-אנדריאס הנו העתק טרנספורם יבשתי בהשוואה להעתקים ימיים שבאיור.

(מתוך: ( http://pubs.usgs.gov/publications/text/dynamic.html )

בצפון-מערב צומת מנדוסינו (Mendocino triple junction) ומסתיימת בדרום-מזרח בצומת ריוורה (Rivera triple junction). חלקו של העתק סן-אנדריאס במערכת משתרע לאורך כ- 1300 ק"מ מכף מנדוסינו (Cape Mendocino) בצפון מערב ארה"ב ועד העמק המלכותי (Imperial Valley)  בדרום קליפורניה .


                                                                                   

 


A                                                                                 B

 

איור 23 : A מפת קליפורניה ומספר העתקים נוספים להם התנהגות שונה מאשר להעתק

              סן-אנדריאס  העיקרי. B מפה שלמה של העתק סן-אנדריאס  המשתרע מצומת משולשת מנדוסינו ועד אזור העתק ריוורה. (Moores &Twiss, 1995).

 

בנוסף להעתק סן-אנדריאס הראשי אזור ההעתק מורכב ממספר תת-העתקים בעלי תנועת החלקה ימנית לטרלית פעילה (איור 23), העתקים צדדיים אלה בצפון הם היוורד (Hayward), קאלאוראס  (Calaveras), בדרום העתק סן-חסינטו (San Jacinto) וסן-גבריאל (San Gabriel). מרבית מהתנועה הנוכחית החדשה מתרחשת בהעתקים הצדדיים הללו יותר מאשר בהעתק סן אנדריאס עצמו. העתק גרלוק (Garlock) פעיל ומראה תנועה לאטרלית שמאלית. כל ההעתקים הללו הנם חלק ממערכת טקטונית מקיפה המתאימה לתנועת הלוח הפאסיפי החולף על פני הלוח הצפון אמריקני (Moores & Twiss, 1995).

רוחב מערכת ההעתק בקו האורך 122º30'W ורוחב 37º50'N בו מצויה סן פרנציסקו  הוא בערך כ- 80 ק"מ, ובדרומה של המערכת בקו האורך 117ºW ורוחב  32º45'N בו מצויה סן דיגו רוחבה  הוא כ- 150 ק"מ (Wallace, 1990).

עומקו של העתק סן-אנדריאס נע בין 6 עד 15 ק"מ לערך והוא מחולק לארבעה מקטעים: המקטע הצפוני אשר כולל את סן-פרנציסקו  נע לאחרונה ברעידת האדמה בשנת 1906, המקטע המרכזי "זוחל" באופן אקטיבי, המקטע המרכז-דרומי בעל היסטוריית תנועה מורכבת זה 1500 שנה ולאחרונה נע בשנת 1857, והמקטע הדרומי אשר אינו מייצר רעידות אדמה גדולות במיוחד אם כי מספר רעידות אדמה התרחשו סמוך לתחילת שנות ה- 1990 המוקדמות ((Wallace, 1990.

 


2.3.2 הסטוריית הפעילות הסיסמית

אלפי רעידות אדמה קטנות מתרחשות בקליפורניה בכל שנה, המשקפות מעוות

שביר של שולי הלוח הפאסיפי השוחק בקשיחות את שוליו של לוח צפון אמריקני במהלך מעברם זה על פני זה במערכת העתק סן-אנדריאס ב- 10 מיליון השנים האחרונות במהירות ממוצעת של כ- 5 ס"מ/בשנה. התבנית במערכת הדפורמטיבית הזו נחשפת  על ידי פעילות סיסמית מתמשכת והמספקת מידע עשיר על התהליך הטקטוני בגבול הטרנספורם  העיקרי הזה, כאשר כל כמה מאות שנים, מסתיימים בהעתק סן-אנדריאס בהתפרצות של רעידת אדמה ( Mw=8 ) גדולה (Wallace, 1990 ).

ההיסטוריה הסיסמית של העתק סן-אנדריאס משתרעת הרחק אל שנת ה- 500 ואף מוקדם יותר. סי (Sieh & LeVay, 1998 ) ביצע בדיקות פחמן רדיואקטיבי והגיע לתיארוך המקביל ומתאים להפליא לטבעות בגזעי עצים אשר נמצאו בערוץ ההעתק בפאלט קריק (Pallett Creek) במרחק של כ- 65 ק"מ צפונית-מזרחית ללוס אנג'לס (איור 24).


 

 


איור 24 : לוח שנלקח מגזע עץ אשוח בהעתק סן-אנדריאס שבהרי סן-גבריאל. שני אזורים של

              טבעות דקות וצפופות משקפים נזק של רעידות האדמה  מ- 1812 ו- 1857. הטבעת הצרה

ב- 1823 מסמנת בצורת אשר השפיעה על העצים בכל אזור דרום קליפורניה ( Kerry Sieh and Simon LeVay).

 

סי דגם מספר עצים באזור ההעתק בפאלט קריק ומצא שבשנת 1857 העצים עברו טראומה דבר שהתאים לרעידת אדמה גדולה בפורט טחון (Fort Tajon) אשר

 

התרחשה באותה שנה. כך על פי גזעי העצים כמו גם על פי נתונים שרשומים בדוחות, מצא סי את הרעידות של שנת 1812 ושנת 1857, כמו כן תאריכים משוערים מוקדמים יותר  המבוססים על  בדיקות פחמן רדיואקטיבי.

סי מצא גם את מידת ההעתקה שהתרחשה במהלך הארועים האחרונים של שנת 1857, שנת 1812 ושנת 1480, מידת העתקה בכל אחד מהם היתה של כ- 6 מטר.


(Sieh & LeVay, 1998).

 

 


איור 25 : רעידות אדמה בולטות אשר התחוללו לאורכו של העתק סן-אנדריאס במאות ה- 19 וה- 20

            ועוצמתן בסולם ריכטר (מתוך פלכסר, 1992).

בקליפורניה ב- 20 שנה אחרונות  התרחשו רעידות אדמה גדולות  מעל עוצמה של 6Mw=  והן מסומנות בכוכב אדום גדול:

 לומה פרייטה 1989 בעוצמה של 7.2Mw=, לאנדרס 1992 בעוצמה של 7.3 Mw=, נורטרידג' 1994 בעוצמה של 6.7  והקטור מיין 1999 בעוצמה של 7.1Mw=.   

איור 26: רעידות אדמה בקליפורניה.
2.3.3  הקינמטיקה של תנועת החלקת הלוחות


התנועה אשר מתרחשת בטרנספורם סן-אנדריאס היא תנועה אופקית ימנית במקביל לסטרייק, הלוח הפאסיפי נע צפונה ואילו הלוח הצפון אמריקאי נע יחסית דרומה. התנועה משני עברי הלוחות איננה מתרחשת בבת אחת. היות

 


איור 27 : מפת קליפורניה והעתק סן-אנדריאס יחד עם כמה העתקים נוספים, באיור מסומנים

           מקטעים בעלי התנהגות שונה: העתק נעול או זוחל.

 (מתוך: ( http://pubs.usgs.gov/publications/text/dynamic.html )

 

וההעתק הוא ארוך מאוד וכפי שכבר צויין מוקדם יותר הוא מחולק למקטעים מספר, כל קטע "מתנהג" באופן שונה מעט, והתזוזה מתרחשת כל פעם בחלק אחר של ההעתק. בדרך כלל התזוזה מתרחשת בעת שחרור לחצים אשר הצטברו בקו ההעתק במהלך תקופה ארוכה, שחרור זה מתבטא ברעידות אדמה בעוצמה המתאימה למתח הגזירה שהצטבר. תנועה איטית ויציבה הנקראת "זחילה" מתרחשת במקטעים מסויימים שבהעתק, היא מייצרת רעידות אדמה מתונות מאוד אשר גורמות לנזקים מועטים או לא משמעותיים כלל. המקטעים הזוחלים מופרדים על ידי מקטעים בעלי פעילות סיסמית נדירה ביותר ועל כן הם נחשבים למקטעים "נעולים". מקטעים נעולים אלה עוצרים בתוכם אנרגיה עצומה אשר יכולה בבוא העת להשתחרר באופן הרסני ביותר. כמו למשל באפריל שנת 1906 התרחשה רעידת אדמה בסן-פרנציסקו אשר היתה בעלת העוצמה (8.3=Mw) הגדולה ביותר בהיסטוריית רעידות האדמה הרשומות בקליפורניה. התפרצות זו התרחשה בקטע שהיה "נעול" קודם לכן, בתוך דקה נהרסה סן-פרנציסקו ועמה מספר עיירות קטנות. האבידות בנפש וברכוש היו גדולות ביותר. הקרקע נעה לאורך חלקו הצפוני של העתק סן-אנדריאס. אנליזה שנעשתה ע"י מדעני USGS כי מידת ההסטה של הקרקע במקומות מסויימים לאורך ההעתק העוברת את

ה- 7.62 מ'  בקרבת פוינט רייס ( Point Reyes) ושלטר קוב (Shelter Cove), צפונית כ- 240 ק"מ לסן-פרנציסקו.


 


איור 28: החלקה (slippage) לאורך העתק סן-אנדריאס ברעידת האדמה בשנת 1906.

רעידת אדמה זו שחררה לחץ אלסטי שהצטבר בקטע זה של ההעתק במהלך שנים רבות וכיום הוא נחשב למקטע נעול ולכן רגוע יותר. סקירה גיאודטית אשר נערכת כיום באופן שוטף מראה את השינויים אשר מתרחשים על פני השטח ואשר מעידים על תנועה ולחץ שמצטברים באזור. הבדיקות מראות גם כן שבאזורים בהם הסלעים הם עתיקים ביותר כמו בשילדים או במסיבים כמו למשל הקנדי או האוסטרלי, השינויים בהם מזעריים ביותר לעומת אזורים בעלי סלע צעיר יותר כמו בקליפורניה. מדידות אלה החלו באזור הזה עוד בשנת 1850 והם מהווים חלק בלתי מבוטל בתאוריה המודרנית של היווצרות רעידות אדמה ובמיוחד לאחר רעידת האדמה של סן-פרנציסקו ב- 1906 (Bolt, 1993).

איור 29: חישוב הלחצים ברעידת

             האדמה בלאנדרס בשנת 1992 והשינויים אשר התרחשו שם. ההעתקים אשר נבקעו במהלך רעידת האדמה נראים בירוק, אחרים מסומנים בשחור. אזורים בהם ההעתקים הגיעו להתפרצות הקרובה ביותר לרעש נראים באדום, האזורים בהם הרעש נדחה מסומנים בסגול. אישוש לחישובים הללו בא מתצפית שמרבית רעשי האדמה המאוחרים (after shocks) המיוצגים ע"י הריבועים הלבנים מצויים באזורים האדומים. הכוכבים מייצגים את שלושת מוקדי הרעש העיקריים.

רעידת האדמה בלאנדרס 1992 הייתה  הראשונה אשר נוטרה באמצעות מערך GPS. העתקה אנכית שנצפתה בכל שבעת  האתרים בהם הוצבו המכשירים הייתה גדולה יותר ב- 5 עד 10 מ"מ מאשר במדידות שנעשו באמצעות מודלים גיאודטיים וסיסמו-גיאולוגיים (Wdowinski et al., 1997 ).

החישובים שרוס ועמיתיו ערכו בעקבות רעידת האדמה בנורטרידג' 1994 הראו כי רעידות אדמה קודמות כמו הרעידה של סן-פרננדו ב- 1971 העלתה את המתח והלחץ ב- 2 ברים עבור התפרצות עתידית של נורטרידג' ב 1994- וכמחצית הבר לרעש עתידי ב- 1987 של וויטייר נארווס (Stein et al., 1994 ).

רעידת אדמה בנורטרידג' 1994 הניבה העתקות קו-סיסמיות מדידות בשטח נרחב (בערך כ- 4000 קמ"ר) כולל מרבית שטחו של עמק סן-פרננדו ואזור הררי קרוב. העתקות שנמדדו ב- 66 תחנות מעקב GPS ושנאספו לפני ואחרי רעידת האדמה הראו כי תחנות מסויימות התרוממו בכ- 417 ± 5 מ"מ, ובמאוזן בכ- 216 ± 3 מ"מ. המדידות ב- GPS הינן פשוטות יותר ומדוייקות יותר לעומת מדידות סיסמולוגיות בלבד, אשר אינן מספקות תמונת מצב אחידה של היקף תנועת ההחלקה, למרות זאת שני אופני המדידות משלימות זו את זו ומאפשרות יחד לספק מידע על מקור רעידת האדמה (Hudnut et al., 1996 ).

 

עדות להעתקה אפשר לראות בצילום שלהלן  כאשר בו נראה נחל מוסט אשר מגיע להעתק סן-אנדריאס.  הנחל וואלאס קריק (Wallace Creek ) מוסט בערך

      בכ- 130 מטר, לימין (דרום-מזרח)

    הנחל, ערוצים קטנים מוסטים בערך

    כ- 9.5 מטר כתוצאה  מהחלקה אשר

    ליוותה את רעידת האדמה של פורט

    טחון (Port Tejon ) בשנת 1857.                                

    ( Wallace, 1990 ).

   

 

עדויות מצולמות רבות מצויות בעבודות מחקר רבות שנערכו ונערכות כל העת.

 

 

 

 

 


3. דיון

3.1       השוואה בין שלושת השברים

בין שלושת ההעתקים הללו אשר תוארו בעבודתי כאן יש דמיון. טרנספורם ים-המלח דומה מאוד להעתק סן-אנדריאס. מפרץ קליפורניה דומה בממדיו ובתכונותיו לים סוף והוא אף החל להיווצר בערך באותה תקופה.

    בשני המקומות הרכס המרכז-אוקיאני

    הופך לשבר טרנספורם שנמשך לתוך

    היבשה.

    במפרץ קליפורניה השבר המרכז-אוקיאני

    אשר נמשך מהאוקיאנוס השקט, הופך

    להיות בצפון שבר טרנספורם, הוא שבר  

    סן-אנדריאס, אשר בעצמו מהווה גבול

    לוחות, בין הלוח הצפון אמריקאי ללוח

    הפאסיפי  ראה איור 30 שלהלן. כמו כן

    יש שני הבדלים עיקריים בין שתי  

    המערכות: ההבדל הראשון הוא בקצב

    התזוזה לאורך שברי הטרנספורם. בעוד

Text Box: איור 30

    שבטרנספורם ים-המלח התזוזה היא

    במילימטרים בודדים בשנה, הרי שלאורך העתק סן-אנדריאס התזוזה הממוצעת בשנה היא של כ- 5 ס"מ. זו ללא ספק גם הסיבה שקליפורניה משופעת ברעידות אדמה תכופות יותר מאשר אזורנו כאן וגם העוצמות בקליפורניה חזקות בהרבה.

הבדל נוסף הוא במגמת  התזוזה לאורך ההעתקים, התזוזה בהעתק סן-אנדריאס היא ימנית לאטרלית ואילו בטרנספורם ים-המלח התזוזה היא שמאלית אופקית (בן-אברהם, 1992).

 

 


 

 


איור 31 : השוואת המערכת מפרץ קליפורניה - שבר סן-אנדריאס (1) עם המערכת ים-סוף -  

            ים-המלח (3). שתי המערכות מופיעות באותו קנה מידה. לצורך ההשוואה מוצגת

כאן תמונת ראי של שבר סן-אנדריאס (2), ולכן מתקבלת באיור תזוזה שמאלית.

(מתוך: שובל וגולדמן, 1994)


הדמיון בין מערכת העתק סן-אנדריאס לבין מערכת ההעתק הצפון-אנטולי מתבטא בכך ששניהם מהווים רשת של מקטעי העתק קטנים אשר מפרידה בין שני לוחות טקטוניים. ההעתק הצפון-אנטולי מהווה גבול בין הלוח האירואסייתי והגוש האנטולי ואילו העתק סן אנדריאס מהווה גבול בין הלוח הצפון-אמריקאי ללוח הפאסיפי, בשני ההעתקים התנועה היא תזוזה ימנית לאטרלית, קצב התנועה הממוצע בשנה דומה למדי בטורקיה 24±4 מ"מ/שנה ואילו בסן-אנדריאס 20±34 מ"מ/שנה.

 


איור 32 : הדמיון הבולט בין העתק סן-אנדריאס להעתק הצפון-אנטולי נראה היטב בהשוואה הזו.

 

מבנה ההעתק בשני המקרים כמעט זהה, אורכם והתנהגותם דומים מאוד

(USGS, 1999).

הדמיון בין ההעתק הצפון-אנטולי להעתק ים-המלח מצוי לא רק בממדיו ובאופיים כגבולות, אלא דווקא באופן בו נפתחים האגנים שבהם. לאגני פתיחה במקומות רבים יש מאפיינים משותפים רבים, כמו האגנים בים-סוף ובים-המלח, כך ככל הנראה גם בימת מרמרה. מבנה הפתיחה של ימת מרמרה דומה למדי למבנה הפתיחה של האגנים בים סוף וים-המלח. במקרה של טרנספורם ים-המלח אגני הפתיחה נוצרו במהלך התזוזה בעלת הסטה-אופקית שמאלית עם רכיב של פתיחה, כאשר הנטייה היא מצדו האחד של הטרנספורם (Ben-Avraham, 1992).

התזוזה בהעתק הצפון אנטולי היא ימנית לטרלית ופתיחת אגן ימת מרמרה ככל הנראה בעל אופי דומה, מעורב כמו פתיחת האגנים בים-סוף וים המלח, כלומר תזוזה בעלת הסטה -אופקית ימנית, טרנספורם המתפשט באופן נורמלי עם רכיבי פתיחה. למרות זאת, אין עדיין הסכמה מוחלטת בנושא בגלל הקינמטיקה המאתגרת של ימת מרמרה. ההעתק העיקרי (master fault)  קבור עמוק ואין עדיין מידע כיצד מועבר המתח גיאומטרית וכיצד הסיסמיות נחלקת בין ההעתק העיקרי (החלקה סיסמית) לבין אזור העיוות (החלקה א-סיסמית בולטת), יהיה צורך במחקרים נוספים על מנת להגיע למסקנה בנושא (Aksu et al., 2000).


3.2 האדם ורעידות האדמה


רוב מרכזי האוכלוסין הגדולים ממוקמים דוקא באזורים פעילים כמו סן-אנדריאס, ההעתק הצפון אנטולי ואם נביט על המפה ונסתכל על האזור הקרוי "טבעת אש" נראה כי הוא מאוכלס בצפיפות רבה למדי (איור 33).  דווקא אזורים אלה הם אזורים פוריים, נוחים למחיה, קרובים לים ומהווים בסיס איתן למחייתו של האדם. גם כאשר התרחשו ארועים הרסניים כמו רעידות אדמה, או התפרצויות וולקניות לא ננטשו אזורים אלה, נהפוך הוא, ההתיישבות בהם גברה ויחד עם זאת למד האדם לחיות עם הטבע "הסוער".

 


איור 33: האזורים הפעילים ביותר סיסמית הקרויים "טבעת האש". אלה הם אזורי התכנסות

             המשופעים ארועים וולקניים ורעידות אדמה.

(מתוך: ( http://pubs.usgs.gov/publications/text/dynamic.html )

 

אחת הדרכים המרכזיות בהתמודדות עם החיים באזורים שסכנת רעידת אדמה מרחפת עליהם היא בתחום הבניה. הסיכויים הם גבוהים ( 60% ל- 100% ) שרעידת אדמה הרסנית תכה כאשר מרבית האנשים יהיו בביתם. לרוע המזל במקומות רבים הבתים הם מהווים את הסכנה הגדולה ביותר לאדם מבחינה סיסמית. בטורקיה, בסין, במרכז אמריקה ובמקומות רבים בעולם הבניה הלא מחוזקת עם גגות כבדים מבטיחים רמה גבוה של הפגעות אפילו מרעידות אדמה מתונות (Bolt, 1993  ).

ביפן זה דורות רבים בונים בניה קלה אשר איננה גורמת לנזקים ואובדן בנפש.


בארה"ב תקנות הבניה באזורים המועדים לרעידות האדמה כמו מדינת קליפורניה הן מהחמורים בעולם. ואכן המספר הרב של בנינים אשר קרסו ברעידת האדמה בטורקיה באוגוסט 1999 היו הגורם העיקרי למספר ההרוגים הרב שהיה שם.    

 

 


איור 34: מראות מרעידת האדמה בטורקיה והרס המבנים שם

                                               

 

 


 


איור 35: תזוזה לאטרלית ימנית שהתרחשה באוגוסט 1999, מודגמת ע"י מדענים טורקיים.

 

מרבית הבניינים שקרסו אמורים היו להיות בנויים מבטון מזויין בעל גמישות המתאימה לעמידות בפני זעזועים שנגרמים ע"י רעידות האדמה. אך בגלל אי עמידה בסטנדרטים אלו וללא אכיפת החוק הבניינים לא עמדו בתקנים המתאימים.

אך גם בארה"ב לפני החלת התקנים החמורים נבנו מבנים וגשרים אשר אינם עומדים בסטנדרטים החדשים הללו והם מהווים את החוליה החלשה אשר תוביל בעת רעידת האדמה לנפגעים רבים יותר ( USGS, 1999 ).

ישנם מקרים בהם האדם גורם בעצמו להתגברות ארועים סיסמיים באזורו, כך התרחש כאשר בארה"ב החדירו לקרקע מי-שפכים של מפעל תעשייתי.  השפכים הוחדרו באמצעות קידוח אל מתחת לפני מי-תהום מקומיים, והדבר נעשה תוך הפעלת לחץ מועט. לאחר זמן מה התחוללו באזור בזו אחר זו, רעידות אדמה שלא התרחשו במקום לפני כן. כאשר הפסיקו את החדרת מי-השפכים פסקו גם רעידות האדמה. עם חידוש ההזרמה שנית החלו שוב רעידות האדמה להתרחש. ההסבר לכך הוא: המים חדרו למישורים שבין בלוקים לחוצים, אשר החיכוך ביניהם מנע עד אז את התנתקותם ואת שחרור הלחצים שעליהם. חדירת המים גרמה לצמצום החיכוך ולשחרור הלחצים שהתבטא ביצירת רעידות-אדמה. עתה שוקלים החוקרים לבצע החדרות מים כאלה בכוונת תחילה על מנת לשחרר לחצים באופן מבוקר באזורים המועדים  לרעידות אדמה הרסניות, ובכך למנוע התפרצויות לחצים הרסניות, בעיקר הדבר אמור לגבי אתרים בהעתק סן-אנדריאס (מזור, 1994).

אחד הלקחים העיקריים מרעידות אדמה שהתרחשו בעשרים השנים האחרונות בקליפורניה הוא החשיבות בתקני בנייה מחמירים, ביניהם חובת עיגון בתי העץ ליסודות שכן ברעידות האדמה שהיו מספר לא מבוטל של בתים החליקו מיסודותיהם. אזורים מועדים לפורענות כמו קליפורניה חייבים שיהיו בהם נהלים ברורים להתנהגות בעת רעידת אדמה כמו גם המוכנות להן. הוקמו מרכזי ניטור אחרי רעידות אדמה בכל אזור ואזור בקליפורניה, הוכנו חומרי הסברה מקיפים בכל הרמות, הוכנו גם תוכניות לימודים במערכת החינוך( Bolt, 1993 ).

USSG (( U.S. Geological Survey גוף המצוי במשרד הפנים האמריקאי, העוסק בכל הקשור בגיאולוגיה פעילה בארה"ב, מכין אחרי כל רעידת אדמה דו"ח מקיף של לקחים ותגובות כמו למשל דו"ח שהוכן לאחר רעידת האדמה בנורטרידג' בשנת 1994 אשר נחשבה לרעידת אדמה שהיו הכי מוכנים לה. הדו"ח מכיל דיווחים על ההשפעות של רעידת האדמה, תגובה מיידית ותגובה מאוחרת, פעילות הגופים השונים ותיפקודם לאחר רעידת האדמה. בחינה של הרעש העיקרי והרעשים שבאו אחריו (after-shocks ), סיבות והשפעות של נזילות הקרקע שנגרמו לאחר רעידת האדמה, מדידת השברים והקימוטים על פני הקרקע והסקת מסקנות לגבי המתח והלחץ שהתרחשו. עמידות לנזקים של מבנים ציבוריים, פרטיים ומבנים הנדסיים כמו כבישים גשרים וכו'. הסקת מסקנות ויישומן בשטח וחיזוי עתידי של רעידות אדמה ( USGS, 1996 ).

 


3.3  חיזוי רעידות אדמה

בכל שנה מתרחשות בממוצע כ- 15 עד 20 רעידות אדמה בדרגות 7Mw= ומעלה, במקום כלשהו בעולם. בדרך כלל רעידות אלה נוטות להתרחש לאורך גבול הלוחות העיקריים.

חיזוי רעידות אדמה הנו אחד התחומים הקשים ביותר.  מאמץ מחקרי מרוכז ויקר בארה"ב, יפן, סין, טורקיה וגם בבריה"מ  מלפני התפרקותה הניבו תוצאות אשר מקרבות את האדם ליכולת חיזוי מדעי של רעידות אדמה. המדענים הסינים הצליחו לחזות את רעידת האדמה שהתרחשה שם בפברואר 1975 בדרום מנצו'ריה במגניטודה של 7.3. מספר הנפגעים בנפש היה קטן לאחר שפונו מאזור הרעש הצפוי יותר ממיליון איש, אך את הרעש שהתרחש בסין שוב ביולי 1976 המדענים הסינים לא חזו ( שפירא, 1990).

במהלך המאה האחרונה הגיעו המדענים להתקדמות מרשימה בהבנת התהליכים אשר גורמים להתרחשות רעידות אדמה. עתה ידוע כי הארועים הקטסטרופליים הפתאומיים נגרמים באופן בלתי מודע ומורגש ע"י תנועה איטית ובלתי מזיקה בתוך האדמה אשר בהדרגה נטענת בלחץ בלתי רגיל אשר בסופו מגיע להשתחררות בצורת רעידת אדמה בסדר גודל המתאים למתח שנצבר. על ידי מיפוי אזורים בהם תהליך כזה מתרחש - אזורי גבול הלוחות, אזורי הפחתה וכו' ועל ידי ניתוח נתונים של התפרצויות קודמות באזורים אלה, אפשר להגיע למסקנה מה צפוי להתרחש בעתיד (Bolt, 1993).

כפי שכבר תואר בפרק 1.2 הדן ברעידות אדמה, הקבועים a ו- b מאפיינים של האיזור הפעיל ותלויים בגודל האיזור ובאופי התהליכים הקשורים ברעידות  האדמה בו. בדיקת הפעילות הסיסמית באיזור מסוים וקביעת המקדמים לקבועים הללו שבמשוואת השכיחות מאפשרת להעריך את ההסתברות להתרחשותה של רעידת אדמה חזקה בפרק זמן נתון.

למרות זאת עדיין לא כל המידע אשר כבר מצוי בידי המדענים והמודלים שהוכנו מתאימים לכל מקום ומקום. ידוע כבר היטב מה גורם לרעידות אדמה בקליפורניה ובטורקיה אך מה גורם להם בתוך היבשות פנימה כמו במיסורי או במסצוסטס ארה"ב עדיין לא ברור. כמו כן  אין לנו עדיין מידע מספק מדוע אזורים מסויימים בעולם  נתונים לאסונות גיאולוגיים. היכולת לספק אתראה קיצרת מועד על רעידת אדמה שעומדת להתרחש, עשויה לחסוך אולי חיי מליוני בני אדם

(Sieh & LeVay, 1998).

אחרי רעידות אדמה גדולה בדרך כלל מופיעה סדרת רעידות אדמה נוספות (after shock) אשר מופיעות על אותו ההעתק רק בעוצמה נמוכה יותר. רעידות אדמה נוספות אלה גורמות לעיתים נזק גדול יותר מאשר נזק שהיה נגרם בתנאים רגילים. עדויות מאסונות רבים מראות כי רעידת אדמה חזקה נוספת יכולה להרוס מבנים כליל אשר נפגעו מעט מרעידת אדמה ראשונה. לכן יש חשיבות מירבית ביכולת חיזוי של אותן רעידות אדמה נוספות. הערכות כאלה חשובות ביותר לקובעי מדיניות ולציבור בכלל והן חייבות להיות ברורות ומובנות. שיטת ניבוי המורכבת מחוק אומורי אשר מתאפיין בדעיכה זמנית של סדרת רעידות אדמה נוספות (after shocks), ומהקשר גוטנברג-ריכטר אשר מתאר את התדירות היחסית של העוצמות השונות, נתמכת על ידי USGS כדרך אפקטיבית ומובנת להערכה מדעית של פעילות סיסמית הנמסרת לציבור (Rabinowitz & Steinberg, 1998).


 4.  סיכום

הידע הרב שמצוי כיום בתחומי הגיאולוגיה הפעילה כמו בתחום טקטוניקת הלוחות מביא לתודעתנו את ההתרחשויות אשר התקיימו בעבר, אותן ניתן לנתח בכלי המחקר החדשים המצויים במדע כיום.

אזורים פעילים סיסמית בהם מרחפת סכנת רעידות אדמה  דוקא הם האזורים המאוכלסים ביותר.

שני האזורים הבולטים במיוחד העתק צפון-אנטולי והעתק סן-אנדריאס הם אזורים המצויים באיום מתמיד לרעידות אדמה. המחקר בהם נערך ממש סימולטנית ואותם מדענים חוקרים בשני המקומות ומשווים ביניהם. כל רעידת אדמה מביאה עמה בעקבותיה את הפקת הלקחים. רעידת האדמה אשר התרחשה באוגוסט 1999 בטורקיה הביאה  אל החזית את התיאוריות החדשות במחקר הסיסמולוגי. כך קבוצת מחקר ובראשם רוס שטיין פרסמה את התחזית לרעידת אדמה עתידית באזור איזמיט בטורקיה עוד בשנת 1997 ואכן זו התרחשה בפרק זמן קצר יחסית. לא מכבר התפרסם מאמר בו מובע החשש שרעידת האדמה הבאה בטורקיה תתרחש בימת מרמרה ואיסטנבול העיר הגדולה ביותר בטורקיה תפגע (LeVay, 1999 ).

על מנת להפחית את האבידות הקשות אשר נגרמות בעקבות רעידות האדמה, על

האדם לדאוג באופן מיוחד ליישם את התקנים אותם תיקן לבניית בניינים עמידים בפני רעידות אדמה. הנזקים הכבדים ברכוש ואבידות כבדות בחיי אדם ברעידת האדמה בטורקיה היו בדיוק מהסיבה הזו, שכן התרשלו שם באופן מיוחד בבניה בטוחה והתוצאות דיברו בעד עצמן.

המדענים מצידם פועלים וחוקרים רבות את נושא חיזוי רעידות האדמה על מנת להתריע בזמן ובכך אולי לחסוך ברכוש וחיי אדם. אולם למרות המאמצים הרבים שנעשים בכיוון זה, לא נמצאה עד כה דרך אמינה לחזות רעידות אדמה. כמעט כל הרעידות ההרסניות לא נחזו מראש, ותחזיות רבות לא התאמתו. אבל בשנים אחרונות חלה התקדמות מרשימה בכיוון זה, תיאוריית העברת המתחים מרעידת אדמה אחת לשניה של שטיין ועמיתיו תופסת תאוצה וייתכן שאכן יש ממש בה.

גם בישראל למרות שרעידות האדמה בעוצמות גדולות הן מעטות ביותר, דווקא משום כך  יש להבטיח בנייה לפי תקן המחייב בישראל על מנת למזער ככל האפשר נזק אפשרי כתוצאה מרעידת אדמה שתתרחש באופן לגמרי לא צפוי. בישראל יש תחנות מעקב באמצעות לווינים אחר תנועת העתק ים-המלח והעתקים קטנים בסביבתו וכך  אפשר למדוד את השינויים שמתרחשים ולאמוד את האפשרות של כשל אפשרי במקטע כלשהו לאורך ההעתק.
5.  נספחים

נספח א'

GPS הן ראשי תיבות של Global Positioning System  שפירושו שיטת מיקום עולמית. השיטה מבוססת על מדידת המרחק מנקודה מסויימת על פני כדור הארץ לסדרת לווינים שמסלוליהם ידועים בדיוק רב בכל רגע ורגע. כאשר מודדים את זמני האותות המגיעים מ- 4 לווינים לפחות, תוכנת מחשב משוכללת שלוקחת בחשבון את מסלולי הלווינים ואת מהירות האור יכולה לקבוע את מיקום אותה נקודה בדיוק של מילימטרים.

ב- GPS משתמשים למדידת תזוזות של נקודות על פני כדור הארץ על ידי בדיקת מיקומן ברווחי זמן קבועים. היות ו- GPS נותן מיקום מדוייק עד מילימטרים בודדים הרי שאפשר לדעת איזה מרחק נעה הנקודה באותו רווח זמן


(Moores & Twiss., 1995 ).

איור 36: מהירות אופקית של GPS בתקופה 1988 ועד 1998 (McClusky et al., 1999 ).

             מתוך : Reilinger et al., 2000) (.


נספח  ב'

טבלה 1: תאור רעידות אדמה שהתחוללו ב- 1000 השנים האחרונות בארץ ישראל.

 

 

הערות

 

מגניטודה משוערת

הערכת עוצמה סיסמית מקסימלית

(MMS)

 

אזור אפיצנטר משוער

 

תאריך

מעל 300 הרוגים וכ- 1,000 בתים הרוסים, פגיעות בכל האזור המאוכלס ובמיוחד בשכם, רינה, טבריה, רמלה ולוד.

6.25

IX

35.5°E - 32°N

11/7/1927

פגיעה באזור הצפוני והמרכזי עד יריחו - יפו. צפת כמעט נהרסה ונהרגו בה כמה אלפי איש, בטבריה נפלו חומות העיר ונהרגו כ- 20% מתושביה.

6.6

X- IX

עמק הירדן (בין עמק חולה לכנרת)

1/1/1837

פגיעה באזור הצפוני והרס בצפת, נהרגו כ- 200 איש. פגיעה בטבריה, בעכו ובצידון. מלבנון דווח על 20,000 הרוגים (מספר זה נראה מוגזם מאוד).

6.3

IX

עמק הירדן (בין עמק חולה לכנרת)

30/10/1759

כ- 500 איש נהרגו בשכם, כמו כן נפגעו ירושלים, חברון, רמלה, חיפה ועזה.

6.6

X - IX

בקעת הירדן (בין ים המלח לכנרת)

14/1/1546

פגיעות קשות בשכם ובדמשק (יתכן וארוע זה מתייחס לרעידת האדמה משנת 1201).

6.3

IX

בקעת הירדן (כנ"ל)

5-6/1202

פגיעות קשות בסוריה ולבנט, שכם נהרסה ואלפים נהרגו. כמו כן כמעט נהרסה צפת ונפגעו קשה עכו והמבצרים לאורך חוף לבנט.

6.6

X - IX

בקעת הירדן (כנ"ל)

5-6/1201

רמלה כמעת נהרסה. דווח (כנראה בהגזמה) על כ- 15,000 הרוגים. נפגעו גם בניאס וירושלים.

6.3

IX

בים תיכון, כנראה סמוך לחופי הארץ

18/3/1068

כנראה התרחשו לפחות שתי רעידות אדמה (בעמק הירדן ובים). הפגיעות הקשות היו בשכם וביריחו ובמידה פחותה ברמלה ובירושלים.

6.3

IX

האחד בבקעת הירדן והשני בים, סמוך לחופי הארץ

12/10/33 עד

1/4/1034

 

הנתונים הועתקו מתוך אתר האינטרנט של "המכון הגיאופיסי לישראל".
6.  רשימת  בבליוגרפיה

     1.      בגין, ב'., ז'., ע. זילברמן, (1997), השלבים והקצב של התפתחות התבליט בארץ ישראל, דו"ח מס'  24/97GSI/ המכון הגיאולוגי, ירושלים.

 

     2.      בכור, נ., ודווינסקי, ש., (1997) איתור העתקה קו-סיסמית שנגרמה על ידי רעידת האדמה בנואיבה, נובמבר 1995. החברה הגיאולוגית הישראלית, הכנס השנתי: 8

 

     3.      בן-אברהם, צ'., (1992), חקר קרקעית הים. סדרת אוניברסיטה משודרת, ההוצאה לאור משרד הבטחון, מהדורה שניה.

 

     4.      בן-מתתיהו, י., (1963), קדמוניות היהודים - כרך ג'. מוסד ביאליק, ירושלים.

 

     5.      מאירי ש'., עורך (1993), אוקיאנוגרפיה. יח' 5. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

 

     6.      מזור, ע'., (1994), גיאולוגיה בפטיש ישראלי. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה שניה.

 

     7.      פארי, ש., (1999), ניטור גיאודטי רציף של מעוות קרום כדור-הארץ בסמוך לשבר ים-המלח באמצעות רשת GPS קבועה. עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.

 

     8.      פלכסר, ע'., (1992 ), גיאולוגיה יסודות ותהליכים. הוצאת אקדמון, ירושלים.

 

     9.      שובל, ש'., גולדמן, נ'., (1994), תנועת הלוחות וישראל, מתוך: מזור ע. גיאולוגיה בפטיש ישראלי. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה שניה. עמ' 485-513.

 

   10.     שפרן, נ'., ע' מזור (עורכים), (1987), נדבכים בגיאולוגיה של ישראל. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

 

   11.     שמיר, ג., (1997), התנהגות סיסמית של בקע ים-המלח. החברה הגיאולוגית הישראלית, הכנס השנתי, תקצירים: 92.

 

   12.     שפירא, א'., (1985), "הגיאודינמיקה של כדור הארץ מנקודת תצפית בחלל", מדע, כ"ט 4-5.

 

   13.     שפירא, א'., (1990), "ניטור רעידות אדמה בישראל", מדע, ל"ד, 5 עמ' 252.

 

   14.     שפירא, א'., (1994), הסיסמיות של טרנספורם ים-המלח ומשמעותה לגבי   

    הערכת קצב התנועה. החברה הגיאולוגית הישראלית. הכנס השנתי, תקצירים 101.

 

References

 

   15.    Aksu, A. E., Calon, T. J., Hiscott, R. N., 2000, GSA Today, vol. 10, no.6, p. 1-7 

 

   16.    Bolt, A. B., 1993, Earthquakes and geological discovery. Scientific American Library, New York, 230

 

   17.    Bolt, A. B.,1993, Earthquakes Newly revised and expanded, New York; W. H. Freeman and Company, 331

 

   18.    Ben-Avraham, Z., 1992, Development of asymmetric basins along continental transform faults. Tectonophysics, vol. 215, p. 209-220

 

   19.    Garfunkel, Z., Zak, I. And R. Freund, 1981, Active faulting in the Dead Sea rift. Tectonophysics, vol. 80, p. 1-26.

 

   20.    Garfunkel, Z., 1981, Internal structure of the Dead Sea leaky transform (rift) in relation to plate kinematics: Tectonophysics, vol. 80, p. 81-108.

 

   21.    Garfunkel, Z., 1989, Tectonic setting of Phanerozoic magmatizm in Israel. Isr. J. Earth Sci. vol. 38: p. 51-74.

 

   22.    Garfunkel, Z., Ben-Avraham, Z., 1996, The structure of the Dead Sea basin: Tectonophysics, vol. 266, p.155-176.

 

   23.    Hudnut, W. K.,Shen, Z., Murray, M., McClusky, S., King, R., Herring, T., Hager, B., Feng, Y., Fang, P., Donnellan, A. and Bock, Y., 1996, Co-Seismic Displacements of the 1994 Northridge California, Earthquake: Bulletin of the Seismological Society of America, vol. 86, 1B, p. S19-S36.

 

   24.    LeVay, S., 1999, Stress test. Scientific American, vol. 281, no. 6, p.16-17.

 

   25.    Moores, M. E. and Twiss J. R., 1995, Tectonics,  New York; W. H. Freeman and Company.

 

   26.    Niemi, M. T., Ben-Avraham, Z., Gat, R. J., (eds.) 1997, The Dead Sea: The lake and its setting. New York; Oxford University Press.

 

   27.    Kashai, E. L. and Croker P. F., 1987. Structural geometry and evolution of the Dead Sea-Jordan rift system as deduced from new subsurface data: Tectonophysics, vol. 141, p. 33-60.

 

   28.    Kious, W. J. and Tilling I. R., 1996. This dynamic earth: The story of Plate Tectonics. USGS- Online edition

(http://pubs.usgs.gov/publications/text/dynamic.html )

 

   29.    Press, F. and Siever, R. 1985, Earth, 4th ed. New York; W. H. Freeman and Company.

 

   30.    Rabinowitz, N., and Steinberg , D.M. 1998, Short-term forecasting of strong aftershock activity of the M 7/1 Gulf of Eilat earthquake of 22 November 1995. Isr. J. Erth Sci.  46: p. 113-119

 

   31.    Reilinger, R. Toksoz, N., McClusky, S., Baraka, A., 2000, 1999 Izmit, Turkey earthquake was no surprise. GSA  Today, vol.10, no.1, p. 1-6. 

 

   32.    Sieh, K. and LeVay, S., 1998, The earth in turmoil: Earthquakes, volcanoes, and their impact on humankind. New York; W. H. Freeman and Company, 324.

 

   33.    Salomon, A. 1993. Ph.D. Thesis: Seismotectonic analysis of earthquakes In Israel and adjacent areas. Hebrew University, Jerusalem, Israel.

 

   34.    Stein, R.S., King, C.P. G., and Lin, J. 1994, Stress Triggering of the 1994 M=6/7 Northridge, California, Earthquake by its Predecessors: Science,. 265, p. 1432-1435.

 

   35.    Stein, R.S., Barka, A.A., and Dieterich, J.H., 1997, Progressive failure on the North Anatolian fault since 1939 by earthquake stress triggering: Geophysical Journal International, Vol. 128, p. 594–604.

 

   36.    Toksoz, M. N., Shakal, A. F., and Michael, A. J., 1979, Space-Time migration of earthquakes along the North Anatolian fault zone and seismic gaps: Pageoph, Vol. 117, p.1258-1270. Birkhauser Verlag, Basel.

 

   37.    Thurman, V. H. 1997; Global plate tectonics. In: Thurman, V. H. Introductory Oceanography  8th ed. Prentice-Hall, Inc., p. 44-77.

 

   38.    U.S. Geological Survey, 1996; USGS Response to an Urban Earthquake Northridge '94, Prepared by U.S.Geological Survey for the Federal Emergency Management Agency (FEMA) Open-File Report 96-263.

 

   39.    U.S. Geological Survey, 1999. Implications for earthquake risk reduction in the United States from the Kocaeli, Turkey, Earthquake of August 17, 1999: U.S. Geological Survey Circular 1193.

 

   40.    Wallace, R. E., ed. 1990. The San Andreas fault system, California. U.S.G.S. Professional Paper 1515.

 

   41.    Wdowinski, S. 1997 Southern California Permanent GPS Geodetic Array: Spatial filtering of daily positions for estimating coseismic and postseismic displacements induced by the 1992 Landers earthquake. J.Geophysical Reasearch, vol. 102, B8, p. 18057-18070.