נא להכיר: הסטרפ הבריטי

על פי כותרות העיתונים נדמה היה שכבר ניחת עלינו יום הדין העתידי, או להיפך - שחזרנו לשחר ההיסטוריה, כשקדמונינו מצאו מותם בניביהן של חיות טרף. הכל החל בדיווחים בריטיים אודות "חיידק טורף". מורים התלחשו אודות תלמידים מבוהלים המציירים חיידקי ענק בעלי מלתעות; הורים סיפרו על ילדים החוששים להירדם פן יופיע החיידק האימתני. ואנו, אנשי "גלילאו", שמנו נפשנו בכפנו ופסענו הישר לתוך גוב האריות - מעבדה העוסקת בזיהוי ובחקר חיידקים, שגם אם אינם נמנים בדיוק על אותו זן "טורף" של סטרפטוקוקוס-A (ובקיצור: סטרפ-A), הרי שהם לפחות שארי בשר קרובים שלו. סטרפטוקוקים הם חיידקים נפוצים, בעלי דופן עבה וקשיחה, הגורמים להרס כדוריות הדם האדומות. צורתם כרגיל כדורית, לעיתים ביצית, והם מסודרים לעיתים קרובות בצורת שרשרות. הסטרפטוקוקים מצוידים בחלבון מיוחד, חלבון-M, שמעכב את בליעתם על ידי התאים הבולעניים, המגינים על גופנו מפני פולשים זרים. רבים מהם מייצרים קופסית (קפסולה), העוטפת את דופנותיהם מבחוץ, ואף היא, כנראה, שומרת עליהם מפני בליעה.

סטרפטוקוקים שונים נבדלים בכושרם להרוס תאי-דם אדומים, כלומר - לגרום להמוליזה ("פירוק דם"). אלה הגורמים הרס של תאי-הדם האדומים תוך יציאת ההמוגלובין מתוכם מכונים ביתא-המוליטים. ביניהם מבחינים במספר רב של קבוצות, ונוהגים לסמנן באותיות אנגליות, ומכאן כינוי הסלבריטי שלנו - סטרפטוקוקוס-A.

מושבות חיידקי סטרפטוקוקוס A על מצע גידול המכיל דם. קל להבחין בפירוק כדוריות הדם האדומות (המוליזה) שגורמות המושבות סביבן. ניתן להבחין בין מושבות ריריות, של חיידקים בעלי קופסית (משמאל), לבין חיידקים חסרי קופסית (מימין). התמונה מתוך מחקר של ד"ר אלון מוזס.

סטרפטוקוקים-A נפוצים, כאמור, בטבע. הם גורמים לדלקות גרון ולוע, לדלקות בעור ולפצעים מוגלתיים, ל"שושנה", למחלת השנית (סקרלטינה), ועוד. הם מפרישים אנזימים ורעלנים (טוקסינים), בעלי השפעה מזיקה לגוף. כך, למשל, הרעלן הגורם לפריחה האופיינית למחלת השנית.

לזיהום הנגרם על ידי סטרפטוקוקים עלולות להיות לעיתים תוצאות בריאותיות חמורות ארוכות-טווח, גם לאחר שהזיהום עצמו חוסל: פגיעה בכליות, וכן פגיעה במפרקים ובלב (קדחת השיגרון). תופעות אלו נובעות מהתגובה החיסונית של הגוף לזיהום.

קשה, אם כן, להתרשם לטובה מאופיים של סטרפטוקוקים-A, אך האם יש ביניהם "טורפים" של ממש? - כך שאלנו את הד"ר אלון מוזס מהמחלקה למיקרוביולוגיה קלינית ומחלות זיהומיות בבית החולים "הדסה" עין-כרם ובית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. ובכלל - מה משפיע על מידת אלימותו של החיידק? ד"ר מוזס מונה גורמים אחדים: החלבון המקנה לחיידק עמידות בפני תאיו הבולעניים של הגוף - ככל שיש לחיידק יותר חלבון-M כך הוא אלים יותר, פוגע יותר ומסוכן יותר; גם אנזימים ורעלנים שמפריש החיידק פוגעים ברקמות ומקילים על התפשטותו.

ואנחנו ממשיכים לשאול בשם הציבור שוחר הדעת ורדוף החרדה - האמנם קיימים סטרפטוקוקים "טורפים"? ובכן, משיב ד"ר מוזס, שעסק בעצמו בחקר הסטרפטוקוקים, זיהום בסטרפ-A יכול להתבטא בצורות שונות: אצל אחד בדלקת גרון, אצל שני בזיהום ברגל, ואצל ביש המזל בנמק. המשתנים האחראים להבדלים באופי הזיהום הם, בין היתר, האתר שאליו פלשו הסטרפטוקוקים והשתכנו בו, מצבו הכללי והחיסוני של החולה, ותכונותיו הייחודיות של החיידק.

ובכן, מה בדבר הנמק? הוספנו להקשות. מתברר כי מצבי נמק כתוצאה מזיהום בסטרפ-A מוכרים למיקרוביולוגים הקליניים. מדי שנה מטפלים ב"הדסה" בכ-20 חולים הלוקים בפלישה חודרנית של חיידק זה, עד כדי אלח-דם כללי. מדי שנה יש מקרים - בודדים אמנם, של נמק קשה מאוד שנגרם על-ידי סטרפ-A, המצריכים טיפולים ניתוחיים עד כדי כריתה. ד"ר מוזס אינו מוכן לקבוע מסמרות בעניין אותם מקרים שזכו לכותרות בעיתונים, שאותם לא בחן בעצמו. אולם, הוא משער כי סטרפטוקוקוס-A, הגורם לנמק מהיר במיוחד הוא, חיידק שבו חוברים יחד כמה גורמים אלימים, כמו למשל קופסית, כמות רבה של חלבון-M ורעלנים.

נחמה פורתא, ואולי אפילו נחמה רבה, ניתן למצוא בכך שסטרפטוקוקים-A רגישים בדרך-כלל לאנטיביוטיקה המוכרת לכולנו - פניצילין, ובמקרים אחרים אפשר להיעזר באריתרומיצין ובצפלוספורינים. וגם זאת: בדורות האחרונים חלה ירידה ניכרת בשכיחות המחלות השיגרוניות (ראומטיות) שמקורן זיהום בסטרפ-A.