זהו אינו קטע מספר מדע בידיוני, ואף לא תסריט אפוקליפטי. כך תיעדה רייצ'ל קרסון בספרה הנודע "האביב הדומם" (1962), את המציאות העגומה, תוצאה של שימוש בחומרי הדברה באמריקה של סוף שנות ה-50!
חומרי הדברה הם קבוצת חומרים המיועדים לקטול מזיקים מסוגים שונים: עשבים, חרקים, חיידקים, נגיפים, פטריות ועוד. הגידול המהיר באוכלוסיית העולם במאה העשרים לווה בהתפתחות מדע הרפואה המונעת (וכתוצאה מכך, הארכת תוחלת החיים), ובהתפתחות החקלאות המודרנית, החד-גידולית (מונוקולטורה), לצורך אספקת מזון למיליארדי פיות. התפתחויות אלה לא היו מושגות ללא חומרי ההדברה לסוגיהם.
השימוש בחומרי הדברה הנו עתיק יומין. המשורר היווני הומרוס, שחי לפני כ-3000 שנה, תיאר בכתביו שימוש בגופרית להדברת חרקים. חומרים צמחיים, או מיני צמחים הדוחים או קוטלים חרקים מזיקים, מוכרים כבר מאות ואלפי שנים. איכרים במקומות שונים בעולם, נהגו לשתול בשדותיהם מיני צמחים שהבריחו מזיקים. כך למשל טבק, חרציות וטגטס (פרח נוי בגינות בארץ), הם גידולים שבמוהל תאיהם ישנם חומרים כאלה. אלא שהשפעתם המוגבלת של הצמחים הולידה את הצורך בפיתוח חומרים מרוכזים, בעלי פעילות גבוהה.
חומר ההדברה הסינתטי הראשון שהוכנס לשימוש DDT, נחשב בשעתו לפתרון המושלם: בעל טווח פעולה ממושך, רעילות נמוכה יחסית לבני-אדם (לפחות כך חשבו אז) וקטלני ביותר לחרקים. בעשור הראשון לשימוש בו, מ-1942 עד 1952, במהלך מלחמת-העולם השנייה ואחריה, הציל ה-DDT כחמישה מיליון בני-אדם ממוות, כשהדביר ביעילות כינים, פרעושים ויתושים מחוללי מגיפות טיפוס, דבר וקדחת. נוסף לכך נמצא יעיל להגנה על גידולים חשובים, כתפוחי-אדמה ואחרים, מפני חרקים מזיקים. הכימאי השווייצי שגילה את תכונותיו הקטלניות של החומר, פול הרמן מילר, אף קיבל בשנת 1948 את פרס נובל לרפואה!
ואז החלו לצוץ הבעיות. מיני חרקים רבים פיתחו עמידות והמשיכו להתרבות, גם לאחר שהוגדל מינון החומר הרעיל. יתר על כן, הרעל השמיד לא רק חרקים 'רעים', אלא גם חרקים 'טובים', כאלה שטורפים את החרקים המזיקים או שהם טפילים שלהם, וכך גורמים להקטנת אוכלוסיות החרק המזיק, ללא צורך ברעלים. התוצאה: התרבות של מיני חרקים מזיקים, שקודם לכן לא היוו בעיה, כי היו להם אויבים טבעיים.
במקביל, התקבלו גם ממצאים מדאיגים לגבי נוכחות שיירי חומרים אלה במזון, בבעלי-חיים ובבני-אדם. נמצא שה-DDT הולך ומצטבר בשרשרת המזון, החל ביצורים חד-תאיים וכלה בטורפי-העל ובבני-האדם. התופעה המדאיגה חילחלה למודעות הציבורית בארצות-הברית, באמצעות ספרה של רייצ'ל קרסון, "האביב הדומם". קרסון, גנטיקאית במקצועה, יצאה חוצץ כנגד השימוש הנרחב והבלתי-מבוקר בחומרי הדברה, ועוררה תשומת-לב עולמית לנושא. מאז ה-DDT, שנאסר בינתיים לשימוש במערב ובמדינות רבות בעולם, פותחו חומרי הדברה רבים וקטלניים עוד יותר. בין ההשפעות השליליות הישירות שלהם על בריאות בני-האדם נמנו מחלות סרטן, פגיעה בפוריות, גרימת נזק לעוברים ועוד. בין ההשפעות העקיפות: חומרים שמסייעים בהרס שכבת האוזון, וכך גורמים לעלייה בעוצמת הקרינה העל-סגולה המסוכנת, המגיעה לפני כדור הארץ.
ככל שהתבררו ממדי הנזק הנגרם כתוצאה מהדברה כימית, כך גבר הצורך בחומרים או אמצעים חלופיים, שאינם הרסניים לסביבה ולבריאות.
'תרומת' ישראל לחור באוזון
מדינת ישראל דלה במשאבי טבע. מים אין, הנפט 'דילג' עלינו והעדיף את שכנותינו. גם מחצבים אחרים ניתנו לנו במשורה, אבל יש לנו אוצר-טבע אחד גדול: ים המלח. במפעל תרכובות ברום מפיקים, בין השאר, ברום מים המלח, וממנו מייצרים מתיל ברומיד, חומר הדברה נוזלי ורעיל. החומר מתאדה בקלות ואדיו משמשים לחיטוי מחסני תבואה מחרקים ומכרסמים מזיקים, לחיטוי טבק, להדברת מחלות בכוורות, לחיסול 'תולעי עץ' המתחפרות במבנים וברהיטים ולחיטוי קרקעות מחרקים מזיקים. המפעל הישראלי מייצר קרוב לשליש מן התצרוכת העולמית של חומר זה, ומהווה, לכן, את אחד היצרנים הגדולים בעולם. לפני שנים חשבו שהחומר מתאייד ונעלם, ולכן, למרות רעילותו הגבוהה, אינו מהווה סיכון בריאותי, אם נוקטים באמצעי זהירות מתאימים בשימוש בו. אבל אז התברר שהמתיל ברומיד משתייך למשפחה המפוקפקת של חומרים, שגורמים להרס שכבת האוזון.
לפני כ-12 שנים נאספו רבות ממדינות העולם וניסחו את אמנת וינה ופרוטוקול מונטריאול, המפרטים את הצעדים לצמצום השימוש בכימיקלים הורסי אוזון. הוחלט להפסיק בהדרגה את הייצור והשימוש בחומרים אלה, עד להוצאתם המוחלטת משימוש. לכל חומר נקבע לוח זמנים משלו, אותו הכתיבה מידת הנזק הצפוי לאוזון כתוצאה מהמשך השימוש בו.
ישראל אישררה את האמנה בשנת 1992 והצטרפה לעשרות המדינות, אשר התחייבו לצמצם את השימוש בחומרים כימיים הפוגעים בשכבת האוזון. אך כאשר החלו לדון במידת הנזק העלולה להיגרם כתוצאה מהשימוש במתיל ברומיד, קמה כאן זעקה. הרי מדובר בענף ייצוא חשוב וכלכלי ביותר, טענו.
אך לנוכח הדיווחים המדאיגים בדבר הנזק שכבר נגרם לאוזון הסטרטוספרי, ופוטנציאל הנזק שייגרם עקב כך לאדם ולסובב על פני כדור הארץ, החליטו ישראל והיצרניות האחרות להתאים את הייצור לדרישות האמנות.
לפרוטוקול מונטריאול נוסף סעיף, המתייחס להפסקת השימוש במתיל ברומיד. ב-1997 הוחלט, על סמך מדידות והערכות לגבי דילדול האוזון, לכווץ את לוח הזמנים: מתחילת 1999 צומצם השימוש במתיל ברומיד בשיעור של 25%. החל משנת 2005 ייאסר השימוש בו לחלוטין.
החלטות אלו מחדדות את הצורך הדחוף במציאת חומרים חלופיים, שאם לא כן, ייפגעו יבולים רבים ואיתם כלכלתם ותזונתם של מאות מיליוני בני-אדם.
תולעים על חוט
נמטודות הן יצורים רב-תאיים חסרי חוליות, מין תולעים קטנטנות דמויות חוט, ומכאן שמן (ביוונית "נמטואיד" פירושו "דמוי חוט"). מינים רבים הם טפילים של בני-אדם ובעלי-חיים שונים. ישנם מינים שוכני מים, מתוקים ומלוחים וישנם שוכני קרקע שעוברים ממנה לשורשי צמחים וגורמים להם נזק רב. אלה האחרונים מהווים מכה קשה בחקלאות. הנמטודות גורמות להפחתה ביבולים והגדלת הוצאות הייצור. בין היותר מזיקות לגידולים חקלאיים, בולטת נמטודת העפצים. זוהי, בעצם, משפחה הכוללת יותר משלושים מינים, הנפוצים בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים בעולם. מיני הנמטודה תוקפים יותר מאלפיים מיני צמחים, מהם בעלי ערך כלכלי רב: עגבניות, מלפפונים, סויה, אספסת, טבק, מיני פרחים ופירות. בשורשי הצמחים הנגועים נוצרות תפיחות (עפצים), ומכאן שמה של התולעת. קצב התרבות נמטודת העפצים מהיר ביותר, כך שאפילו אוכלוסייה זעירה תשגשג תוך זמן קצר, אם לא תודבר. ריקמת העפץ מגנה על הנמטודות מפני חומרי ההדברה. אלה, לעתים, אף פועלים כבומרנג, בכך שהם משמידים את אויביה הטבעיים של הנמטודה. למרות זאת, לא היו שיטות הדברה יעילות, למעט מתיל ברומיד וחומרים דומים לו, שנאסרו לשימוש עקב היותם מסרטנים.
מימין: שורשי צמחים לא-מטופלים המכילים עפצים. משמאל: שורשים בריאים.
"ביונם", החיידק המחסל
לאחרונה נתבשרנו על פיתוח ישראלי חדש וחדשני להדברה ביולוגית של נמטודות העפצים: חיידק שאינו מסוכן כלל לבני-אדם, אך פוגע פגיעה קטלנית בביצי הנמטודות. החיידק המדובר מקומי לחלוטין; הוא בודד מקרקעות הארץ, שמו הלטיני Bacillus firmus. חברת מינרב, העוסקת בפיתוח אמצעים ביולוגיים להדברה בחקלאות, כתחליף לחומרי הדברה כימיים, ומשווקת אותו כתכשיר בשם ביונם, חשפה אותו לראשונה הקיץ, בתערוכת אגריטך 99. יתרונותיו הם רבים:
- הוא פוגע נקודתית בנמטודות, בלי לקטול את אויביהן הטבעיים.
- הוא אינו פוגע בבריאות האדם והסביבה.
- כתכשיר ביולוגי, הביונם מקשה על המזיקים לפתח עמידות כלפיו. מכאן, שיש לביונם סיכוי טוב לתוחלת חיים כלכלית ארוכה יותר.
- השימוש בו מחליף את מתיל הברומיד וכך מצמצם את הנזק הנגרם לשכבת האוזון.
שתיל עגבניות לא מטופל (עציץ מס' 1), אותו שתיל עם דשן אורגני (עציץ 2),
לאחר טיפול ב"ביונם" (עציץ 6), לאחר טיפול משולב ב"ביונם" ודשן אורגני (עציץ 9).
בניסויי חממה שנעשו במכון וולקני, על-ידי ד"ר איתמר גלזר, נתקבלו תוצאות מבטיחות ביותר ויש כבר אישור מטעם האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות, להשתמש במוצר להדברה בשדות העגבניות והמלפפונים.
מינרב מקימה בימים אלה מפעל ביוטכנולוגי באשדוד, בו יגדלו את ביונם בכמויות מסחריות, לתצרוכת מקומית ולייצוא. היקף המכירות העולמיות של חומרי הדברה כימיים המיועדים להדברת נמטודות, מוערך בכחצי מיליארד דולר, כך שהפוטנציאל להצלחה מסחרית הוא ענק.
מימין ומשמאל: נבטי חיטה שטופלו ב"ביונם". באמצע: אדנית ביקורת.
דו ירחון לאיכות חיים וסביבה בטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל הל"ה 6, גבעתיים טלפון - 03-5732750/1 פקס - 03-5732749 ecoforum@netvision.net.il |
 |
באדיבות מערכת ירוק כחול לבן.
