על חיידקי פה, סוכר ועששת, וצמח שהגיע מהמזרח הרחוק

באחד המדורים הקודמים ("אם אין אני לי חיידקים לי", גיליון 116) עסקנו בחיידקים המאכלסים את גופנו. חלל הפה הוא אחד מהמקומות שבהם שוכנים חיידקים ומחקרים מצביעים על כ-500 מינים שונים (!) של חיידקים החיים בפה. בין חיידקי הפה יש קבוצת מינים של סטרפטוקוקים (המכונים ביחד viridans streptococci), שפרטיה מפוזרים במקומות שונים בפה ושאיננו חשים בקיומם במרבית המקרים. אך לעתים, כשהתנאים בפה משתנים, גם בגללנו, חיידקים אלה וגם אחרים גורמים לנו מחלות. לאחד מהם, Streptococcus mutans, נתייחס בכתבה זו.


על השיניים שלנו יש מעין מרבץ או רובד (plaque) של חומר לבן. היה זה אנטוני ון-לבנהוק (van Leeuwenhoek) שבחן ב-1673 חומר לבן זה מבעד למקרוסקופ שבנה וגילה בו אותן חיות קטנות (בלטינית - Animalcule). שאת מרביתן אנו מכנים היום בשם חיידקים. לא קל לחיידקים להיצמד למשטחי השיניים. כדי לעשות זאת מייצרים חלק מהחיידקים פולימר סוכרי המכונה דקסטרן (dextran) שאמצעותו הם נצמדים למשטח ויוצרים שם קרום ביולוגי (ראו מדור זה, "החיים הקרומיים של החיידקים", גיליון 101).

לעתים מפריע הרובד הלבן מבחינה אסתטית ואף צומח אל מעל החניכיים, אך לרוב אין עמו בעיה וחלקנו פונים מדי פעם לרופא השיניים או לשיננית לשם הסרתו. אבל לפעמים נוצרת בעיה מתחת לרובד, בשן עצמה, אצל 30-40% מאיתנו. חומצה המופרשת - לרוב על ידי חיידקי Streptococcus mutans, אך גם על ידי חיידקים אחרים, מאכלת את הזגוגית (enamel) והדנטין (dentin) המרכיבים את השן ויוצרת חור בשן. תופעה זו, של המסת השיניים על-ידי חומצה, מכונה בשפה הרפואית "עששת השיניים" (dental caries).

במקרים קלים ניתן לתקן את החור על-ידי ניקויו משאריות האמייל המומס ומילויו על ידי חומר מתאים - סתימה; במקרים חמורים יותר יש לעתים צורך ב"טיפול שורש".

העששת היא, אם כן, מחלה חיידקית. להבדיל ממחלות חיידקיות אחרות היא אינה מידבקת. הסיבה לכך פשוטה - כולנו, גם אלה שאינם חולים בעששת, נושאים את החיידקים העלולים לגרום למחלה בפינו. מכאן עולה השאלה: מדוע לא כולנו חולים בעששת? התשובה לשאלה זו מורכבת. קיים גורם גנטי המשפיע על עמידות השן לחומצה גורם נוסף הוא מידת השמירה שלנו על היגיינת הפה - ואליו נתייחס בהמשך.

ממתי מטרידה העששת את האנושות? סימנים של עששת נמצאו כבר בשיניהם של אוסטרלופיתקים (הומינידים קדומים שחיו לפני למעלה משני מיליון שנה), אך עקב מיעוט הממצאים ניתן רק לשער שהיא לא היתה נפוצה בקרבם.

העדויות הכתובות הראשונות, במין שלנו, נמצאו בטקסט שומרי עתיק, מלפני כ-7000 שנה, המתייחס ל"תולעי שיניים" שאחראיות לחורים בשיניים. אמונה זו משתקפת בתרבויות קדומות נוספות, וביניהן תרבויות הודו, יפן, סין ומצרים.

במאה העשרים היה מקובל להניח שהעששת עלתה בתדירותה למה שהיא כיום, כשהפכנו במהלך ההיסטוריה לעובדי אדמה וכשבייתנו את הדגניים (צמחים בעלי זרעים עתירי עמילן, (שהוא רב סוכר). כדי לבדוק אם השערה זו נכונה, בדק פרופ' ישראל הרשקוביץ מאוניברסיטת תל-אביב, בעשור הקודם, שיניים של שלדים שנמצאו בארץ משתי תקופות שונות: הנטופית (אחרוני הציידים-לקטים - 8,300-10,500 לפנה"ס), והניאוליתית (ראשוני החקלאים - 6500-8300 לפנה"ס). הוא לא מצא הבדל בין שתי האוכלוסיות באחוזי העששת - 12-8 אחוזים, וכך התברר שההשערה אינה נכונה. אם כך, נותר לברר מתי עלו אחוזי העששת לאחוזים המקובלים היום. לאחר בדיקת שיניים של אוכלוסיות רבות נוספות (מהתקופות: הכלכוליתית, הברונזה, הברזל, ההלניסטית, הרומית-ביזנטית והערבית המאוחרת) התברר שרק בתת האוכלוסייה העירונית של התקופה הרומית (63 לפנה"ס עד 324 לספירה), מתקרבים אחוזי העששת לאלה המקובלים היום. באוכלוסייה הכפרית מאותה תקופה ובאוכלוסיות הבדואיות (מתקופות מאוחרות יותר - במאות ה-17 וה-19) נשארו אחוזי העששת נמוכים כבתקופות קדומות. הממצאים מהארצות השכנות (מצרים, סודן, סוריה ותורכיה) דומים, ואילו במרכז אירופה שכיחות העששת נשארת כשהיתה ועלתה רק בימי הביניים, כ-1000 שנה מאוחר יותר.

מה יכול להיות הגורם לעלייה בשכיחות העששת? האם ייתכן שהשתנה משהו בהרגלי התזונה שלנו?

ספרי ההיסטוריה מגלים לנו שבשנת 327 לפני הספירה פלשו חיילי אלכסנדר מוקדון להודו, שם נתקלו לראשונה בקנה הסוכר (המכיל את הסוכרוז, sucrose - המרכיב העיקרי של הסוכר הלבן המוכר לכולנו, וגם של הסוכר החום). כשחזרו החיילים לאזורנו, למצרים, ניטעו שם לראשונה מטעים של קנה סוכר ובמשך הזמן החלו למכור את תוצרי הגידול גם לאזורים השכנים, בעיקר לתושבי הערים שיכלו להרשות לעצמם את הקנייה. מזון עשיר בסוכר מסיס הוא אכן גורם תזונתי עיקרי לעששת.

באשר לאירופה: אמנם הצלבנים הביאו את קנה הסוכר מאזורנו לאירופה, אך בהיעדר התנאים לגידולו הוא לא היה נפוץ שם במיוחד, וגידלו אותו רק בספרד.

הסוכר החל להיות נפוץ באירופה רק במאות ה-10 וה-11, לאחר שהוונציאנים ייבאו את קנה הסוכר ממטעים באסיה ובצפון אפריקה. וכך הרוויחו האירופים אלף שנים של עששת נמוכה (אך הפסידו אלף שנות מתיקות ...).

קנה הסוכר מכיל סוכרוז שהוא דו-סוכר, המורכב מהחד-סוכרים גלוקוז ופרוקטוז. דו-סוכר זה מפורק למרכיביו ובעזרת האנזים glucosyltransferase מיוצר מהגלוקוז הפולימר הסוכרי דקסטרן, שיחד עם חלבונים מסיסים שנמצאים ברוק מהווה את הבסיס לרובד החיידקי המצטבר על השיניים. חיידקי ה-Streptococcus mutans וחיידקים אחרים מתסיסים את החד-סוכר השני, פרוקטוז, לחומצת חלב. חומצת החלב היא זו הממיסה באופן איטי והדרגתי את המינרלים של השן.

למרות זאת, צריך לזכור שהחד-סוכרים מגיעים לפינו גם ממקורות מזון אחרים (כפֵירות ומוצרי דגנים למיניהם (המכילים את הרב-סוכר - עמילן, המתפרק כבר בחלל הפה על-ידי עמילזים לגלוקוז ומלטוז).

הפחתה משמעותית של צריכת סוכר אכן מפחיתה מאד את העששת. כמו כן, שמירה על הגיינת הפה באמצעות צחצוח שיניים ושטיפה במי פה, בעיקר לפני השינה, גם היא יכולה לעזור. במהלך היום מעכבים חומרים שברוק וביניהם האנזים ליזוזים, ובנוזל המופרש משולי החניכיים - וביניהם נוגדנים, את פעילות החיידקים. אך בלילה, אם יש להם מזון מתאים מתרבים הסטרפטוקוקים ומפרישים חומצה.

אם הנזק אינו גדול הוא עשוי להשתקם לבד. אחד הגורמים המסייעים לכך הוא היסוד פלואור (F). הקשר בין פלואור לשיניים מנומרות (mottled enamel - פסים חומים על השיניים) נתגלה ב-1931, והתופעה מכונה פלואורוזיס. היה זה הרופא והאפידמיולוג טרנדלי דין (Dean), שפרסם לראשונה ב-1938, כי קיים יחס הפוך בין שכיחות העששת לשכיחות הפלואורוזיס. החל מ-1945 נעשו מחקרים רבים שבהם נבדקה השפעה של הפלרת המים על שכיחות העששת. התוצאות החיוביות הביאו לכך שבהרבה מדינות, כולל ישראל, מתבצעת הפלרה של מי שתייה. הפלרה זו מאפשרת הגעה של הפלואור גם לאוכלוסיות שלא מקפידות על היגיינה של הפה.

חשוב לציין שיש מתנגדים להפלרה, הטוענים שנזקו של הפלואור רב על התועלת שבו. אך נכון להיום אין מחקרים מדעיים מבוססים התומכים בטענותיהם. (ראו "הפלרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה", לוטי זילברמן, - "ירוק כחול לבן", 32, 2000).

שיניים דלות פלואור נפגעות הרבה יותר מעששת משיניים שיש בהן פלואור, ולכן רופאי שיניים רבים ממליצים להשתמש במשחות שיניים המכילות פלואורידים.

עששת זו מחלה חיידקית, לא מדבקת, שמלווה אותנו כבר משחר האנושות. הרגלי האכילה והיגיינת הפה שלנו יכולים לתרום רבות להקטנת התחלואה בה.

לקריאה נוספת
הקשר בין תחלואה דנטלית, הרכב החיידקים בפה ואלכסנדר מוקדון: פרספקטיבה ביוהיסטורית, פרופ' ישראל הרשקוביץ, "ארכיאולוגיה ומדעי הטבע" (7, 1999).

הפלרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה - לוטי זילברמן - "ירוק כחול לבן :", 32, 2000.