יותר כלור, פחות כולירה

המקור: "ירוק כחול לבן" 7, פברואר-מרץ 1996, עמוד 55-54.

מזה מאה שנים משמשים הכלור ותרכובותיו לחיטוי מי שתייה, ולהבטחת איכותם למאות מיליוני בני-אדם ברחבי העולם. מומחי אירגון הבריאות העולמי מעריכים, כי הכלורינציה של מי השתייה הצילה יותר חיים מאשר כל התרופות האנטיביוטיות גם יחד, אומר רמי הלפרין, מהנדס ראשי לאיכות הסביבה במשרד הבריאות. במשך שנים הוכיחו הכלור ותרכובותיו את יעילותם בהשמדת חיידקים ונגיפים פאתוגניים (גורמי מחלות) ובמניעת התפרצות או התפשטות של מחלות מעיים זיהומיות. המדובר במחלות כמו דיזנטריה, טיפוס וכולירה, הנגרמות על-ידי חיידקים, או דלקת כבד (הפטיטיס) הנגרמת על-ידי נגיפים. בשנים האחרונות אירעו גם התפרצויות של מחלות בדרכי העיכול, הנגרמות על-ידי טפילים חד-תאיים (ג'יארדיה, קריפטוספורדיום) הנמצאים במי שתייה מזוהמים.

חיטוי מי השתייה מתבצע כיום על-ידי סוגים שונים של חומרי חיטוי, שהם ברובם תרכובות שונות של הכלור. החומרים המקובלים הם כלור, היפוכלוריט הנתרן, כלור דיאוקסיד (תרכובת של כלור עם חמצן), כלוראמינים (תרכובת של כלור עם אמוניה) ואוזון, שהוא מולקולה הבנויה משלושה אטומים של חמצן.

לכל אחת מתרכובות אלה יתרונות, אך גם חסרונות, מדגיש רמי הלפרין. לדוגמא, האוזון הוא המחטא החזק והמהיר ביותר, אך הוא גם נעלם במהירות מהמים ואינו משאיר שאריות הדרושות להמשך החיטוי. אחריו בא הכלור דיאוקסיד, בחוזק ובמהירות הפעולה, אבל גם בהיעלמות מהמים.

הכלוראמינים, לעומתם, הם מחטאים חלשים, אך השאריתיות שלהם במים ממושכת. כתוצאה מכך משתמשים לעיתים בשני הסוגים - באחד לחיטוי ראשוני נמרץ, ובשני להשהייה ממושכת במים.

הסיכונים הכרוכים בחיטוי מי השתייה נתגלו לראשונה באמצע שנות ה-70', כאשר נמצא שכלורינציה של מים המכילים חומרים אורגניים, גורמת להיווצרות תרכובות-לוואי (טריהלומתאנים). תרכובות אלה נמצאו כגורמות סרטן בבעלי-חיים, ובריכוזים מעל רמה מסויימת, אף נחשדו כמסרטנות לבני-אדם.

מאז הגילוי הזה, נערכו מחקרים רבים על היווצרות תרכובות-הלוואי במים, והנזק שהן עלולות לגרום. התברר, כי כל חומרי החיטוי יוצרים תרכובות-לוואי שונות, בעת החיטוי של מים המכילים חומר אורגני. לכל סוג של תרכובות-לוואי יש השפעה אחרת על הבריאות. עד היום לא נמצא חומר חיטוי יעיל, שאינו גורם לכל תופעות לוואי.

קיימות שתי דרכים אפשריות להתמודדות עם בעיית תרכובות-הלוואי:

1. פיתוח חומרי חיטוי חדשים ויעילים, שאינם יוצרים תרכובות-לוואי מזיקות יותר מחומרי החיטוי המוכרים.
2. טיפול מוקדם יעיל יותר במי השתייה. בטיפול זה מרחיקים את החומר האורגני שבמים לפני החיטוי (ובכך מפחיתים את כמות תרכובות-הלוואי המזיקות, שייווצרו בעת החיטוי),ומתאימים את התרכובת היעילה ביותר (כלומר, זו שתיצור מינימום תרכובות-לוואי) לחיטוי המים הנקיים יותר.

בכל מיקרה, מימצאי המחקרים מצביעים על כך, כי התחלואה העלולה להיגרם מחומרי הלוואי האמורים, במדינה כמו ארצות-הברית, היא בסדר-גודל של כמה אלפי מיקרים בודדים לשנה. לעומת זאת, הימנעות מחיטוי המים עלולה לגרום תחלואה בסדרי-גודל של מאות אלפים לשנה.

דוגמא מובהקת לכך היא התפרצות מגיפת הכולירה בפרו (וממנה למרבית מדינות דרום אמריקה) בשנת 1991. ההתפרצות אירעה בעקבות ההחלטה של רשויות הבריאות להפסיק את חיטוי מי השתייה בפרו (בגלל החשש מתרכובות-הלוואי). התוצאה: מאות אלפי אנשים חלו בכולירה, רבים מהם מתו. האירוע הטראגי הזה רק חיזק את קביעתם הנחרצת של המומחים, שהסכנה הבריאותית מאי-היטוי מי השתייה, גדולה לאין ערוך מהסכנה הנובעת מתרכובות-הלוואי למיניהן, ולכן אסור בשום אופן להימנע מחיטוי מי השתייה.

העמדה האמורה עומדת בעינה גם מול הלחצים שמפעילים האירגונים 'הירוקים', להפסקת שימושים שונים של הכלור, בגלל הנזק הסביבתי שהוא גורם. בכל הנוגע למי שתייה, הכל תמימי-דעים שאסור להפסיק את החיטוי.

פרופ' הלל שובל, מהחוג למדעי הסביבה באוניברסיטה העברית בירושלים, משרטט תמונה מעט פחות אופטימית. לדבריו, בשנים האחרונות התעוררו מספר בעיות חמורות בהקשר של תוצרי-לוואי רעילים של החיטוי, שעלולים להוביל להגבלה חמורה, ואפילו להוצאה הדרגתית משימוש של כל תרכובות הכלור כקבוצה.

החשד הגובר והולך בכלור כחומר מסרטן, אומר פרופ' שובל, הביא להטלת הגבלות מחמירות יותר ויותר על רמת הטריהלומתאנים (THM) במי השתייה. הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה קבעה עוד בשנת 1979 ריכוז מירבי מותר של THM במי השתייה - 100 חלקים למיליארד. לתקינה זו הצטרפו גם אירגון הבריאות העולמי, הקהיליה האירופית וארצות רבות בעולם, בהן ישראל.

כשהצטברו עוד ועוד עדויות אמינות, המצביעות על קשר משמעותי בין שתיית מים מוכלרים המכילים THM לבין סרטן שלפוחית השתן, הקיבה ופי הטבעת, הורידו את הריכוז המירבי המותר של THM ל-90 חלקים למיליארד, תוך הצהרת כוונות להורידו בהמשך ל-40 ואף ל-20.

אם אכן יירד הריכוז המירבי ל-20, טוען פרופ' שובל, השימוש בכלור כמחטא מי שתייה לא יהיה אפשרי ברוב המים העיליים ואפילו בחלק ממי התהום. במילים פשוטות, תקן מחמיר זה יגרום להוצאתו משימוש של כלור כמחטא מי שתייה ברוב המיקרים.

ב-1989 נאלצה חברת מקורות להפסיק את ההכלרה של מי המוביל הארצי, מכיוון שלא הצליחה לעמוד בהנחיית משרד הבריאות של 100 חלקי THM למיליארד. לאחר תקופת בדיקה והערכה החלה בשימוש בכלור דיאוקסיד כתחליף, הכלור דיאוקסיד אומנם אינו גורם להיווצרות THM, אך לעומת זאת מייצר תוצרי-לוואי משל עצמו, בהם כלוראט וכלוריט. ב-1990 הכניסה מקורות לשימוש במוביל הארצי חומר חיטוי נוסף - הכלוראמינים.

חומר זה מאפשר הפחתה במינון הכלור דיאוקסיד וכן מקטין במידה מסויימת את היווצרות הכלוריט, אן גם הוא אינו חף מתוצרי-לוואי, שחלקם גורם בעיות טעם וריח חמורות, ואחרים הינם רעילים.

שדולות חשובות העוסקות באיכות הסביבה, בהן גרינפיס ומועדון הסיירה, הודיעו על כוונתן לפעול למען איסור עולמי על השימוש בכלור ומוצריו בתעשיה ובאספקת המים. הלובי הסביבתי בארצות רבות באירופה, כבר הצטרף למסע נגד הכלור.

האיחוד האירופי שוקל עתה קביעת הנחיות חדשות למי שתייה ונתון בלחץ להנהיג תקנות מחמירות בנוגע לכל תוצרי-הלוואי של חיטוי הקשורים בכלור ותרכובותיו. ייתכן שהאיחוד יילך בעקבות צרפת וגרמניה, ויחמיר את ההגבלות על השימוש בכלור, כלוראמין וכלור דיאוקסיד.

המדיניות המוצהרת של משרד הבריאות הישראלי והוועדה לתקנות מי שתייה היא, באופן כללי, ללכת בעקבות התקינה של האיחוד האירופי, מכיוון שלישראל קשרים דיפלומטיים ומסחריים חיוניים עם האיחוד. כך, אם האיחוד האירופי יטיל מיגבלות חמורות על השימוש בכלור ובתוצריו, תיאלץ ישראל לנהוג באופן דומה ולאמץ את התקינות.

אלא שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחכות לפיתרונות ממדינות אחרות, טוען פרופ' שובל. זאת, מכיוון שעלינו להתחשב בסידרה של גורמים מקומיים, כגון הכימיה הטבעית והמרכיבים הביולוגיים במים, האקלים, מצב הצנרת, הייחוד של קוי האספקה הארוכים והמאגרים התיפעוליים של המוביל הארצי. דוגמא אחת לכך היא מערכת מי הירדן, העשירה במיוחד בברומידים היוצרים תרכובות מסרטנות בעקבות טיפול באוזון.

לכן, חיוני שכל הגורמים המופקדים על משק המים ועל בריאות הציבור, יירתמו לפרוייקט חירום של מציאת פיתרונות חלופיים לחיטוי. התוכנית חייבת להתחיל מייד, קובע פרופ' שובל, מכיוון שהזמן הנדרש להערכה ולבדיקה של מחטאי מי שתייה עלול להגיע לשנתיים ויותר. אם ישראל לא תפעל מייד לפיתוח חלופות משלה, המתאימות לתנאי הארץ, היא עלולה למצוא שכבר מאוחר מדי.

המאמר מבוסס על רשימות שפורסמו במגזין "בריאות מהשטח", מאי 1995, בהוצאת משרד הבריאות.