לא כל אדום הוא דם

תעלומת כתמי הדם על הלחם

בשנת 332 לפנה"ס, בעת המצור של חיילי אלכסנדר מוקדון על העיר טירוס בפניקיה (Tyros, היום צור שבלבנון), פרצה מהומה רבתי בזמן אחת הארוחות: החיילים בָצעו את הלחם שקיבלו לארוחה ו... שומו שמיים... יש כתמי דם בתוך הלחם. ודם, כידוע לכולם, הוא סימן מבשר רעות... חרדה אחזה באלכסנדר ובחייליו, והם התכוונו לנטוש את המצור ולחזור כלעומת שבאו. אך היועץ החכם של אלכסנדר, אריסטנדר, הרגיע אותם בהסבירו להם שאכן, דם הוא סימן רע, ואילו היה הדם זורם מבחוץ (על פני הלחם) היה זה סימן רע למקדונים, הצרים על העיר. אך היות שהדם זורם מבפנים (בתוך הלחם) - הרי הוא מבשר על כך שהעיר הנצורה תיפול לידיהם. ואכן, כפי שחזה אריסטנדר, המצור על צור הסתיים לאחר שבעה חודשים בטבח של כ-10,000 מאנשי צור, ורבבות נוספים נמכרו לעבדות.

חלפו השנים, ואירועים נוספים של לחם דמי (bloody bread) המשיכו והופיעו על דפי ההיסטוריה ללא תשומת לב מיוחדת, עד שנקשרו עם דמותו של ישו הנוצרי.

על פי האמונה הקתולית, הלחם המשמש בטקס המיסה הופך לבשרו של ישו הנוצרי. מכאן המשמעות המיוחדת שיוחסה להופעת דם בלחם, כמו בשני האירועים שנתאר להלן (שכמותם היו רבים נוספים).

בשנת 1199, באוגסבורג שבגרמניה, לקחה אשה חתיכה של לחם הקודש מהמיסה, וכשהגיעה לביתה עטפה אותה בשעווה ושמרה אותה. לאחר זמן, כשפתחה את האריזה, הסתבר שלחם הקודש הפך ל"בשר ודם". אירוע זה הוכרז כ"נס של חצר המנזר של הצלב הקדוש (The miracle at the cloister of the Holy Cross)".

בשנת 1263, במהלך עלייה לרגל לרומא, עצר הכומר הגרמני פיטר מפראג בכנסייה שעל קברה של כריסטיאנה הקדושה בעיירה האיטלקית בולצנו. במהלך המיסה שניהל בכנסייה, הביע הכומר פקפוק אם אכן לחם הקודש הוא בשרו של ישו. כאשר בצע הכומר את לחם הקודש, גילה בו להפתעתו כתמי דם. הכומר נבהל, שהרי פצע את ישו, אך התעשת ונסע מיד לעיירה הסמוכה אורבייטו, שם שהה האפיפיור אורבן הרביעי. האפיפיור מחל לכומר על חטאו, ולאחר חקירה של האירוע הכריז על הנס של בולצנו, שאף הונצח על קיר בקריית הוותיקן בציורו של רפאל משנת 1338.

אך למרבה הצער, כתמי הדם בלחם לא זכו תמיד לפירוש חיובי דווקא.

בפריז, בשנת 1290, הואשם יהודי בחילול לחם הקודש. לפי אחד המקורות, אותו יהודי "שם אותו (את לחם הקודש) במים חמים. אחר-כך חתך אותו בסכין, ואז – נס משמיים – החל לזלוג ממנו דם רב". הנאשם, ואולי אף יהודים אחרים, הוצאו כנראה להורג. גם פרעות רינדפלייש, שהתרחשו בגרמניה ב-1298, ובהן נהרסו 147 קהילות יהודיות באזורי פרנקוניה ובוואריה, פרצו בעקבות האשמת יהודים ב"פציעת לחם הקודש".

יהודים הואשמו גם בשימוש בדם ילדים נוצרים להכנת המצות בפסח. ייתכן שהאשמות אלה, לפחות במקורן, התבססו על הופעת כתמי "דם" על הקמח ששימש להכנת המצות, או על המצות עצמן. עלילות דם כאלה היו רבות, והידועות שבהן הן עלילת נוריץ (1144) ועלילת בלוא (1171), שבעקבותיה הוצאו להורג כ-40 יהודים.

שנים רבות אחר-כך, בתחילת המאה ה-19, בעיירה האיטלקית סבונרה, הוזמן הכומר פייטרו מלו (Melo) לגרש שדים מבית שבו נתגלו כתמי "דם" על דייסת פולנטה, העשוייה מקמח תירס. מלו, שהיה גם בוטנאי חובב, חשד שמדובר בגורם טבעי שגרם לתסיסה של הדייסה.

הפתרון לכל התעלומות האלה נתגלה בשנת 1817, בעיר פדואה, כאשר הרוקח האיטלקי חובב הצבענים ברתולומיאו ביזיו (Bizio) צפה במיקרוסקופ בכתמי "דם" על דייסת פולנטה, והבחין בהם בחיידקים דמויי-מתג. ביזיו בודד את החיידקים וגידלם על לחם ועל קמח תירס, שהודגרו במקום חמים ולח. לאחר כ-24 שעות, התכסו הלחם והקמח בכתמים אדומים.

ביזיו העניק לחיידק את השם Bacillus prodigiosum, דהיינו, המתג מחולל הנסים (Prodigium - נס בלטינית), ואף הציע להפיק מן החיידק את הצבען ולהשתמש בו לצביעת בדים - רעיון שלא הוגשם עקב ההתפרקות של הצבע עם הזמן כתוצאה מחשיפה לאור. בהמשך שינה ביזיו את שם החיידק ל-Serratia marcescens (Serratia, על שם הפיזיקאי האיטלקי הנערץ עליו, Serrati - ממציא ספינת הקיטור; marcescens בלטינית משמעותו ניוון, כדי לציין את ההיעלמות המהירה של הצבע). רק בשנת 1994 חזרו חוקרים על ניסויו של ביזיו, והראו שכאשר החיידק גדל על מוצרי קמח, כגון מצות ולחם, מופיעים עליהם כתמים אדומים, הנראים ככתמי דם. הצבען האדום שנמצא בחיידק (וגם בחיידקים נוספים) נקרא פרודיגיוסין (prodigiosin) והוא בעל פעילות אנטיביוטית ולאחרונה אף נמצא שיש לו פעילות אנטי-סרטנית.


החיידק נפוץ מאוד במערכות עיכול של בעלי-חיים, ובהם האדם, וכתוצאה מכך הוא נפוץ גם בסביבה - באדמה, במים ובאוויר. עד אמצע המאה ה-20 נחשב החיידק לבלתי מזיק, ובגלל קרבתו המשפחתית לחיידק הגורם לדֶבר (שניהם משתייכים למשפחת חיידקי המעיים, Enterobacteriaceae), השתמש בו צבא ארצות-הברית לניסויים בלוחמה ביולוגית. בשנות החמישים, במבצע שכונה "הפיזור מהים" (Sea spray), פוצצו בלונים מלאי חיידקי S. marcescens מעל לעיר סן-פרנסיסקו. הכוונה היתה לבדוק את מידת פיזור החיידקים בהתאם לתנאי מזג האוויר השונים. התוצאה הבלתי צפויה היתה עלייה דרסטית בדלקות ריאה ודרכי השתן, שגרם החיידק. מאז ברור וידוע שהחיידק הוא פתוגן משני (אופורטוניסט), המסוגל לגרום למחלה בעיקר באנשים הסובלים מבעיות רפואיות אחרות.

בשנים האחרונות נמצא שהחיידק גורם למחלות גם במינים אחרים, מלבד האדם. בשנת 2002 התגלה שהחיידק הוא הגורם למחלת האבעבועות הלבנות (whitepox), שפגעה במרבית (70-95%) אוכלוסיית אלמוגי ה-elkhorn בים הקריבי. החיידק הגיע לאלמוגים כתוצאה מזיהום מי הים בביוב.

לכתמי הדם המסתוריים שהופיעו על כיכרות לחם לאורך ההיסטוריה נמצא, אם כן, הסבר.