חיידקים בעור: בבריאות ובחולי

חיידקי העור תורמים לבריאותו אולם מינים מסויימים, אם יחדרו לרקמות שמתחת לעור, יגרמו למחלות מקומיות ומערכתיות

כ-2 מטר מרובע של עור מהווים את המעטפת של גופנו. במצב נורמלי, כשהאדם בריא, מאכלסים את עורנו בעיקר חיידקים, שמספרם מוערך בכ-10¹². חיידקים אלה ממויינים לכאלף סוגים, המשתייכים ל-19 חטיבות חיידקים שונות. הם מהווים חלק מהפלורה הטבעית או המיקרוביום (microbiome). נוכחות רובם חיונית לבריאות העור, ובהעדרם הוא עלול להנזק, בין היתר, עצם נוכחותם שם מונעת התיישבות של חיידקים ופטריות פתוגניים. הפלורה הטבעית של העור כוללת גם פטריות, אך אליהן לא אתייחס כאן.

העור מפריש כימיקלים (לדוגמה, cathelicidins) שמווסתים את התרבות החיידקים שעליו. במצב ה"בריא", אנו נמצאים בשיווי משקל עם חיידקי הפלורה הטבעית שלנו.

החומציות של העור (pH=4.5-5) מקורה בשילוב של הפרשת חומצת חלב (Lactic acid) בזיעה ובהפרשות של חיידקי העור.

מחלקים את העור לשלוש "גומחות" אקולוגיות, הנבדלות באוכלוסיית החיידקים שלהן:

הגומחה השומנית - האזורים בעור בהם יש הפרשה שומנית ככפות הידיים ומתחת לשער הראש - מאופיינת במיני Staphylococci, Micrococci ו-Corynebacteria. סטפילוקוקים ו-Propionibacteria (מהקורינבקטריה) תורמים אף הם לשומניות על-ידי הפרשה של חומצות שומן. חיידקים אלה, בעיקר בכפות הידיים, "מוסתרים" על-ידי שכבת השומן, הצוברת מעליה חיידקים אורחים - שאותם אנו אוספים על ידי נגיעה במקומות שונים. חיידקי הפלורה הטבעית נחשפים לאחר רחיצת ידיים בסבון, המסלק בעצם רק את שכבת השומן והחיידקים שמעליה (ראו תמונה).

הגומחה הרטובה - בתי השחי, המפשעה, ובין האצבעות - מאופיינת בחיידקים רבים, בעיקר במינים של Staphylococci ו-Corynebacteria. חיידקים אלה תורמים רבות לריחות הגוף האופייניים., ריחות אלה מתבלטים בעיקר כשלא מתקלחים מספר ימים. החיידקים מפרקים וניזונים מחומרים בזיעה (שבמקורה היא חסרת ריח). תוצרי הפרוק והפרשות החיידקים יוצריםים את הריח האופייני לכל אחד, בעזרתו, לדוגמה, מזהים אותנו הכלבים.

הגומחה היבשה - כל השאר - מאופיינת במעט חיידקים, אך ממינים רבים, המשתייכים לחטיבות ה-Proteobacteria וה-Flavobacteria.

עם זאת, לרוב נמצאים בעור חיידקים, שבמקומם שם אינם מהווים בעיה, אך אם יחדרו דרך העור לרקמות שמתחתיו יגרמו למחלות, הן מקומיות והן מערכתיות. לכן חשוב לחטא היטב את מקום ההזרקה של תרופות וחיסונים או את מקום החיתוך בטיפול כירורגי, כדי שלא יחדרו חיידקים מהעור אל הרקמה המוזרקת/מנותחת. דוגמאות לחיידקי עור בעייתיים כאלה הם Staphylococcus aureus ו-Psudomonas aeruginosa, אך יש גם רבים אחרים. ל-Psudomonas aeruginosa יש חשיבות עצומה בהפרשת חומרים (למשל Mupirocin) המעכבים את גידולם של חיידקים ופטריות אחרים - פתוגניים - כך שחשוב מאד מבחינתנו שיהיה שם.

כפי שציינתי קודם - הפרת שיווי המשקל הקיים בין העור והחיידקים שעליו, יכולה לגרום למחלות עור שונות. הפרה זו מתחילה לרוב, אך לא תמיד, בחתך, לפעמים זעיר, שדרכו חודרים החיידקים אל החלק התחתון של העור ולרקמות שמתחתיו. אתייחס בקצרה למחלות המוכרות:

מבחינים בשני סוגי אימפטיגו: אימפטיגו "רגיל" (מדבק - Impetigo contacgiosa או Nonbullous impetigo), השכיח יותר, ובאימפטיגו "שלפוחיתי" (Bullous impetigo), הנדיר יותר.

אימפטיגו "רגיל" (Impetigo contacgiosa) מהווה כ-70 אחוז ממקרי האימפטיגו בעיקר בילדים בגילאי שנתיים עד חמש, בפנים ובגפיים. תחילתו כנגע אדום קטן בעור (באזור חדירת החיידקים) בקוטר ממוצע של כ-3 מילימטר, בהמשך הוא גדל ומתפתח לשלפוחית שאחר-כך מתפוצצת והגלע (Erosion) מתכסה בגלד מגרד עבה, בצבע דבש. לעיתים מלווה בהפרשה מוגלתית. קוטר הפצע האופייני הוא כשני סנטימטר, אך לעתים מתחברים מספר נגעים סמוכים המכסים אזור גדול יותר. קשרי הלימפה הסמוכים לנגע מוגדלים. לרוב ההחלמה מלאה תוך כשבועיים, ללא השארת צלקת, גם ללא טיפול.

ההפרשה מהפצע עלולה להדביק אזורים נוספים בעור החולה או בעור המטפלים בו.

בכ-90 אחוז מהמקרים האימפטיגו הרגיל נגרם על-ידי Streptococcus pyogenes (GAS), ובכ-10 אחוזים הנותרים על-ידי Staphylococcus aureus. ניתן לטפל באימפטיגו בחומרים אנטיביוטיים, בהתאם לעמידות החיידק, ב-Fucidic acid או Mupirocin. טיפול במשחה, למרות אי הנוחות הנגרמת לחולה, יעיל יותר ובעל פחות תופעות לוואי מטיפול פומי. אם ידוע שהגורם הוא זן מסויים (nephritogenic) של GAS, מטפלים בתכשיר אנטיביוטיקה פומית מתאים כדי למנוע התפתחות משנית של Glomerulonephritis.

אימפטיגו "שלפוחיתי" (Bullous impetigo), מתחיל בשלפוחית מלאה נוזל, שאינה כואבת, הגדלה לקוטר של כשלושה סנטימטר. בהמשך הופך הנוזל השקוף למוגלתי. השלפוחיות מתפוצצות, ואז נחשף העור שבשוליהן וצבעו אדמדם. צורה זו של אימפטיגו נפוצה יותר בילודים עד גיל שנתיים, באזור המחותל, בבית השחי ובקפלי הצוואר.

בניגוד לאימפטיגו הרגיל, המתחיל עם חתך בעור, אימפטיגו שלפוחיתי עשוי להתפתח גם על עור שלם, אליו נצמד זן ליזוגני מסויים (phage type 71) של Staphylococcus aureus. הבקטריופאג הליזוגני גורם להפרשת רעלן מיוחד, שהוא הגורם לשלפוחית.

צלוליטיס היא דלקת חיידקית של רקמות החיבור התת-עוריות, על פני שטח נרחב של העור, לרוב בפנים ובגפיים, אך גם כל מקום אפשרי אחר. גם כאן מתחילה הדלקת מאזור פצוע של העור, משם חדרו החיידקים - חתך של ניתוח, שריטה, עקיצה, נשיכה. אזור הדלקת אדום מאד, יחסית לאזורים שסביבו, נוקשה, כואב, וחם. לעתים הגבול עם העור הבריא מטושטש, ולעיתים חד (כמו בשושנה, ראו בהמשך). לפעמים מתמשכים פסים אדומים מהאזור הנגוע, לאורך דרכי הלימפה המקומיות. לרוב מתלווים גם סימנים כלליים יותר, ירידת לחץ דם, עליית טמפרטורת הגוף, צמרמורות, הזעה מוגברת וכאבי ראש.

שלושה מיני חיידקים גורמים למרבית מקרי הצלוליטיס, Staphylococcus aureus, Streptococcus pyogenes, ו-Pseudomonas aeruginosa.
Staphylococcus aureus גורם למקרים החמורים פחות של צלוליטיס.
Pseudomonas aeruginosa - חיידק חובב לחות - מאפיין צלוליטיס בכף הרגל כתוצאה מדריכה על מסמר או נעץ דרך נעל התעמלות. הסביבה הלחה של הנעל שבשימוש גורמת להתרבות החיידק בתוכה והמסמר מחדיר את החיידקים אל מתחת לעור.
Streptococcus pyogenes גורם לצלוליטיס חמור ומוגדר יותר המכונה שושנה.

שושנה (הנקראת כך על פי הצבע האדום המאפיין את הנגע) היא בעצם צלוליטיס חריפה, שמקדימים אותה חולשה כללית, עלייה בטמפרטורת הגוף, צמרמורות, הקאות וכאבי ראש. מספר שעות אחר-כך מתפתח הנגע העורי ששוליו בולטים ואף מורמים מעט, צבעו אדום סגול, והוא חם יחסית לסביבתו. הגורם הוא במרבית המקרים Streptococcus pyogenes, ובמיעוטם Streptococcus equisimilis (המוכרים יותר כ-group C streptococci). הטיפול האנטיביוטי (לרוב פניצילין) ניתן דרך הפה או בהזרקה לווריד.

לאחר ההחלמה לא תמיד חוזר העור לצבעו המקורי ותקופה ממושכת עשויה להיות שם בצקת. השושנה עלולה לחזור, באותו המקום, ואז נותנים טיפול אנטיביוטי ממושך כדי למנוע את השנותה שוב.

חיידקי העור הם רבים ושונים וקיומם על העור הכרחי ותורם לבריאות העור בפרט ובריאות האדם בכלל. חיידקי עור מסויימים "פולשים" דרך חתכים בעור ופוגעים בבריאותו. לא הזכרנו בסקירה זו את כל נגעי עור החיידקים כאקנה (פצעי בגרות), מורסות, צרעת וכמובן גם פטריות ונגיפים הגורמים לנגעים אופיניים בעור.