המדע של ריחות הפה

הבעיה עתיקת היומין של ריחות פה נבחנת עתה בחינה מדעית מחודשת, ומובילה לתובנות באשר לגישות אבחוניות ופתרונות אפשריים

הבה נתבונן במקרה של ד"ר ג'ון פְלוס:
ד"ר פְלוס הוא רופא שיניים מסור, ולפיכך הוא עובד שעות על גבי שעות. לעתים הוא כה ממוקד במטופליו עד כי אינו זוכר לאכול או לשתות. כמובן ששיניו וחניכיו של ד"ר פלוס עצמו הם דוגמה ומופת. ואולם, ד"ר פלוס אינו נותן דעתו לבעיה הבוקעת מפיו. המטופלים שלו יודעים על כך וגם השיננית שעובדת אתו, אבל הם נבוכים ואינם מסוגלים לבשר לד"ר פלוס על הריח הנורא הנודף מפיו.

במקרה זה של ריח פה, כמו במקרים רבים אחרים, הריח הרע נובע מפעולת חילוף החומרים של חיידקים הנמצאים בפה וניזונים ממאגר קטן של נזלת המצטברת דרך-קבע בגב לשונו של רופא השיניים. החיידקים מותירים אחריהם מקבץ של תרכובות מצחינות. קרוב לוודאי שגרגור מי-פה מסוימים וניקוי הלשון היו מקלים את הבעיה. אפילו נגיסות אחדות היו עוזרות. אבל בינתיים רק מסיכת המנתחים של רופא השיניים מגינה על המטופלים שלו.

אין ספק שמאז ומקדם נתנו אנשים דעתם לתופעת ריח הפה - הליטוסיס - (מלטינית: הליטוס - נשימה, מיוונית: אוסיס - מצב לא-נורמלי); והיום ההליטוסיס היא נושא מרתק למחקר מדעי. היא קשורה בבעיה אנושית אינטימית שמטרידה רבים ומתפרסת על פני מגוון רחב של תחומים מדעיים, ובהם בקטריולוגיה, כימיה, פיזיולוגיה ופסיכולוגיה.

מיליוני בני אדם סובלים מריח פה, וכמו ד"ר פלוס, מן הסתם אינם יודעים על כך. יש בכך כדי להקשות על איסוף נתונים סטטיסטיים מדויקים בדבר תפוצת ההליטוסיס. מחקר עדכני שנערך בקרב סטודנטים לרפואה סוציאלית באוניברסיטת ריו דה ז'נרו גילה של-31% מהתלמידים יש לפחות בן משפחה אחד המדיף בקביעות ריח פה. ההשלכות היו חמורות: 24% דיווחו שהתקשו ליהנות מחברתו של בן משפחתם בעל ההליטוסיס, ו-62% אמרו שהושפעו באופן כלשהו מבעיית הנשימה שלו.

העניין שלי בנושא החל לפני כמעט עשרים שנה: קבוצת המחקר בראשותי החלה לפתח מי פה דו-פאזיים שתוכננו ללכוד את חיידקי הפה ואת השאריות על פניהן של טיפות שמן זעירות. באותה תקופה עסק בחקר הליטוסיס רק קומץ חוקרים אקדמאים, ובראשם ג'וזף טונזטיץ' (Joseph Tonzetich) המנוח מאוניברסיטת קולומביה הבריטית. עתה מאות מדענים - באוניברסיטה ובתעשייה - חוקרים את הבעיה. ביולי 2001 הצליחה האגודה הבין-לאומית לחקר ריחות הפה (ISBOR) לקבץ בטוקיו כ-350 משתתפים למפגש הבין-לאומי החמישי שלה.

הגידול במחקר המדעי משקף עיסוק ציבורי כללי (או במקרים מסוימים אובססיה) בריח פה נעים. על פי ממצאיה של חברה לחקר שווקים הוציאו אמריקנים 1.8 מיליארד דולר על משחות שיניים בשנת 2000, כ-715 מיליוני דולרים על מסטיקים לטיפול בפה, כמעט 740 מיליוני דולרים על מי-פה ומי-שטיפה דנטליים אחרים וכמעט 950 מיליון דולר על מברשות שיניים וחוטים דנטליים. אף על פי שרבים ממוצרים אלו נועדו בעיקר לשמור על בריאות הפה, אין ספק שאנשים רוכשים אותם גם כדי להבטיח ריח פה נעים. 625 מיליוני הדולרים שהוצאו על מרענני פה מלבד ממסטיקים ומי-פה - למשל סוכריות מנטה לרענון הנשימה - יועדו ישירות למטרה זו.


מקור הריח
כיום מבינים טוב למדי מהם הגורמים הבסיסיים לרוב מקרי ההליטוסיס. על פי מחקריהם של אחד ממייסדי ISBOR, דניאל ון סטינברג (Daniel van Steenberghe) ועמיתיו באוניברסיטה הקתולית לויבן בבלגיה והקבוצה שלנו באוניברסיטת תל-אביב בישראל, כ-85% עד 90% מהמקרים מקורם בפה. כמו ריחות אחרים הבוקעים מאוכלוסיות החיידקים במקומות הלחים של הגוף - למשל בתי שחי ורגליים הנתונות בנעליים - גם ריח פה הוא בעיקר תוצאה של פירוק חומרים על-ידי חיידקים.

הפה הוא מקום משכנם של מאות סוגי חיידקים בעלי העדפות תזונתיות מגוונות. היצורים הזעירים האלה מנצלים במיוחד חלבונים; ובתרכובות הכימיות הנוצרות עקב התססת חלבונים אלו יש כמה חומרים מצחינים באמת. בכל זמן נתון חיידקי הפה - הם בדרך כלל אנארוביים - עשויים ליצור את החומרים האלה: מימן גופרי - יש לו ריח של ביצים סרוחות שאי-אפשר להתעלם ממנו; מתיל מרקפטן וסקטול - נמצאים גם בצואה; אינדול - בכמויות זעירות משמש ליצור בושם אבל בכמויות גדולות ריחו דוחה; קדברין - קשור בגוויות נרקבות; פוטרסין - נמצא בבשר נרקב; וחומצה איסוואלרית - ריחה כריחן של רגליים מיוזעות. אין פלא שהבל הפה האנושי עלול לעתים להיות דוחה כל-כך.

וולטר ג' לוש (Walter J. Loesche) מאוניברסיטת מישיגן כיהן בעבר כנשיאה של ISBOR. לפני זמן מה גילה שהחיידקים על הלשון שונים מהזנים החיים ברובד שעל השיניים. הוא זכה למלגה ממוסדות הבריאות הלאומיים כדי לחקור את ההליטוסיס וגילה מיני חיידקים שטרם תוארו בעבר, והפה משמש להם גומחה אקולוגית. עתה הוא מקטלג את מיני החיידקים הנמצאים בפיהם של אנשים שיש להם (או אין להם) הליטוסיס, עבודה שאמורה להסתיים בקיץ הזה.

אצל אנשים בריאים, חלקה האחורי ביותר של הלשון, ולא השיניים או החניכיים, הוא המקור העיקרי לריח פה. הרוק אינו מצליח לנקות אזור זה כראוי, ויש בו אין-ספור נקיקים קטנים שהחיידקים יכולים להתחבא בהם. החיידקים האלה מתענגים על הרקבת נזלת אלרגית - אפשר למצאה אצל כרבע מבני העיר שנחקרו - ועל פסולת פה אחרת שעשויה להצטבר במקום.

עוד סיבות לריח פה הן הגיינת פה גרועה (במיוחד אם נשארים בין השיניים שיירים חלבוניים), דלקת חניכיים, טיפול שיניים לא מוצלח, שיניים תותבות לא-נקיות ומורסות. זרימה קבועה של רוק שוטפת ומסלקת את החיידקים ואת תוצריהם הכימיים נותני הריח הרע, ולכן כל דבר שיוצר יובש בפה - נשימה דרך הפה, צום, שיחה ארוכה, מתח ומאות סוגי תרופות - אפשר שיחריף את המצב. עישון טבק הוא אויב של ממש לריח פה נעים. אמנם העשן עשוי לצמצם את הפעילות החיידקית, אבל ההשפעה החיובית האפשרית הזאת מתבטלת עקב שפע ההשפעות השליליות: העשן מייבש את הפה ומחריף את בעיות החניכיים ואת הנזלת והריח שנשאר מתערבב בריחות הפה הקיימים.

נראה שיש סוגים של ריח פה הקשורים במחלת חניכיים, בהרס החניכיים, ולפיכך הם יכולים לשמש סמן חשוב לרופאים ורופאי שיניים. החומרים מימן גופרי ומתיל מרקפטן אינם רק מעלים צחנה אלא גם רעילים; יש בהם כדי להזיק לתאים, ולכן אפשר שהם גורמים מחלות חניכיים. נוסף על כך, על פי מחקר שערך ישראל קליינברג (Israel Kleinberg) מהאוניברסיטה של מדינת של ניו-יורק בסטוני-ברוק, יש חיידקים הקשורים במחלות חניכיים ומעלים צחנה לא קטנה אם מגדלים אותם במעבדה בגידול אנארובי על גבי מצע המכיל חומצות אמינו. בדיקת הצבע של מבחן BANA (ראשי תיבות של בנזואיל-DL-ארגינין-נפתילמיד), המבחן שד"ר לוש המציא, יכולה לקבוע בתוך דקות את נוכחותם של כמה מהחיידקים המרכזיים האלה - כגון טריפונמה דנטיקולה (Treponema denticola), פורפירומונס ג'ינג'וואליס (Porphyromonas gingivalis) ובקטרואידס פורסייתוס (Bacteroids forsythus) - בתוך רובד השן או שכבה על הלשון. חיידקים אלו יוצרים אנזים המפרק את BANA ויוצר תרכובת צבעונית חדשה. לא מפתיע שתוצאות חיוביות של מבחן BANA קשורות סטטיסטית בריח פה.

לפי המסורת, חיידקי הפה השונים המעדיפים להיזון מסוכרים במקום חלבונים נחשבים כחיידקים שאינם קשורים בבעיות ריח פה. אבל מחקרים שערך ניר שטרר (Nir Sterer) במעבדה שלי מעלים את האפשרות שלא אלה הם פני הדברים. הרבה מהחלבון הזמין בפה נמצא למעשה בצורה של גליקו-פרוטאינים, בהם שיירי סוכרים מקושרים לליבת מולקולת החלבון. האורגניזמים הניזונים מסוכר מסוגלים להסיר את השייר הסוכרי מהגליקו-פרוטאינים ולהשאיר חלבון חשוף, וחיידקים שמעדיפים אותו יביאו לידי התססתו. שטרר ועמיתיו הראו לא מזמן, באמצעות בדיקת צבע פשוטה, שיש מתאם בין כמות הביקוע על-ידי אנזימים ברוק ובין רמות ריח הפה. אפשר שבעתיד יוכלו מדענים להתגבר על ריח פה אם ימנעו את ביקוע שיירי הסוכר.

אפשר להתפתות לחשוב שבחיסול כל המיקרואורגניזמים על הלשון יש משום טיפול פוטנציאלי בהליטוסיס. אבל לחיידקים האלה יש גם תפקיד הגנתי. בדרך כלל יש על לשוננו כמויות קטנות של קנדידה - פטרייה דמוית שמרים. התפתחותה נבלמת בזכות נוכחותם של החיידקים. אם מחסלים את החיידקים שעל הלשון באנטיביוטיקה, עלולה הקנדידה להתפשט בלי מעצור. מחלות קנדידה חמורות יותר מהליטוסיס, וקשה יותר לשלוט בהן. לפיכך יש לשמר את אוכלוסיות החיידקים אבל ברמות נמוכות.


אבחנות הליטוסיס נוספות
המקור הנפוץ ביותר לריח פה רע, אחרי הפה עצמו, הוא האף ומערות האף. ב-5% עד 10% מהמקרים, מקור הריח הוא בעיקר האף, לא הפה, ויש לו איכות שונה מאוד. יש בכך כדי להעניק כלי אבחוני לרופא או לרופא השיניים. ריח אף יכול לנבוע מסינוסיטיס או מצבים המעכבים או חוסמים את זרימת הריר. במקרה יוצא דופן אחד, ריח פה מוזר אצל אישה בת עשרים ושמונה הוביל אותנו אל חרוז שהיה תקוע באפה; כנראה דחפה אותו לתוך נחירה כשהייתה ילדה צעירה. ואמנם ילדים נוטים לתחוב חפצים במעלה אפם. התוצאה היא לעתים נזלת המעלה ריח רע, ולפעמים הילדים גם מתמרחים בה. לפיכך, אם ילד מפתח פתאום ריח כללי דוחה, מן הדין לבדוק אם יש גוף זר במערות האף שלו.

שקדים במצב ריקבון עלולים אף הם לגרום לכ-3% ממקרי ההליטוסיס. מאות מחלות ומצבים אחרים גורמים לפחות מאחוז ממקרי ההליטוסיס שנתקלים בהם בדרך כלל. מקרה מעניין אך נדיר אחד מכונה "תסמונת ריח הדגים". אנשים הסובלים מבעיה זו מרגישים שלרוק ולזיעה שלהם יש ריח של דגים, אם כי אחרים עשויים להתקשות להגדיר את הריח. אם רופא אינו מכיר את הבעיה, הוא עשוי אפילו להפנות מטופלים כאלה לפסיכותרפיה. תסמונת ריח הדגים - טרימתילאמינוריה - נובעת מחסר באנזים המפרק טרימתילאמין, מולקולה בעלת ריח דגים.

רבים מאמינים - והיו חברות שניסו לטפח אמונה זו - שמקור הריח הרע הוא בקיבה ולא בפה. השכיחות הנמוכה שבה הקיבה היא אכן מקור הריח הרע עמדה במרכזו של משפט שנערך לא מזמן והשתתפתי בו כעד מומחה [ראה מסגרת]. ריח רע שמקורו מחוץ לפה או מערות האף הוא עניין נדיר למדי. הוושט היא צינור סגור, ורק זרימה מתמדת (בניגוד לגיהוק פשוט) של גז או חומר בעל ריח רע מהקיבה מעידה על בעיית בריאות, כגון פיסטולה בין הקיבה למעי, או על זרימה חוזרת חזקה דיה כדי להעלות את תכולת הקיבה. אפילו אחרי שאוכלים שום, הפה הוא מקור מרכזי המשמר הרבה מהריח החריף.

אבנים קטנות הנקראות טונסילוליתים גדלות בחרירים ובחריצים של השקדים ומורכבות מהסתיידות של חיידקים לחומרי פסולת. ריח הטונסילוליתים עצמו רע, אבל לא תמיד הם גורמים ריח רע מהפה. התופעה נדירה יחסית (אולי 2% עד 3% מאוכלוסיית המתבגרים והמבוגרים סובלים או סבלו ממנה). רופאים רבים מעולם לא שמעו מעולם על הטונסילוליתים, משום שבדרך כלל אין הם גורמים בעיות רפואיות כלשהן. הדוגמאות בתמונה נאספו ממטופל יחיד.

אחת התעלומות הלא-פתורות היא מדוע אנשים נוטים להיות רגישים כל-כך לנשימתם של אחרים, אבל אינם יכולים להריח את נשימתם שלהם. הייתה תאוריה שגרסה כי אנו מתרגלים לריח הפה של עצמנו. אבל תאוריה זו לוקה כנראה בחסר. מחקרים שעשו אילנה אלי (Ilana Eli), רונית בר-נס גרינשטיין (Ronit Bar-Ness Greenstein) ואחרים במעבדה שלנו גילו שאנשים שאינם מודעים לריח הפה שלהם, כמו ד"ר פלוס, מסוגלים להעריך ביתר אובייקטיבית את הריח כאשר הוא מוצא מתוך הפה. למשל, דגימות ריח שנלקחו בעזרת קיסם פלסטי מבין שיני הנדגם.

אפשר שהתשובה הפשוטה היא שאנו מוציאים אוויר מהפה בכיוון אופקי ורק לאחר מכן שואפים פנימה בצורה אנכית דרך האף, ולכן יש רק סיכוי נמוך שנזכה במשב ריח ייצוגי. תהיה הסיבה אשר תהיה, קשה לאדם לדעת אם ריח הפה שלו רע בלי שיגידו לו. ובהתחשב באי-הנעימות הכרוכה בעניין, הסיכוי שיגידו לו זאת נמוך. אירונית, אפשר שמיליארדי הדולרים המושקעים בכל שנה במוצרים לרענון הפה, יוצאים בחלקם הגדול מכיסם של אנשים שאינם סובלים באמת מהבעיה, אלא פשוט חוששים ממנה. גרסה קיצונית של אמונה נפוצה זו היא תופעת ההליטופוביה - אמונה שריח הפה שלך רע. בדרך כלל אמונה זו אינה נשענת על סימוכין אובייקטיבים. [ראה מסגרת].


גישה רעננה
אמנם בשום אופן אין לראות בתרכובות הגופרית הנדיפות (הנוצרות עקב חילוף החומרים של החיידקים) גורם יחיד להליטוסיס, אבל הן החשודות העיקריות. בסוף שנות השמונים של המאה שעברה גילתה קבוצת המחקר שלנו בשיתוף יעקב גבאי (Jacob H. Gabbay) מהמשרד לאיכות הסביבה ובהמשך גם כריסטופר א"ג מק'קולוך (Christopher A.G. McCulloch) מאוניברסיטת טורונטו, שאפשר להעריך את החומרים הגופריתיים שהם מהגורמים לריח פה על-ידי מכשיר נייד לניטור סולפידים (תרכובות גופרית). יצרן מכשיר הניטור, מני שו (Manny Shaw) מ'אינטרסקן בצ'טסוורת' קליפורניה, היה בתחילה ספקן אם יש שוק להלימטרים, אבל מאז כבר מכר את המכשיר שלו לאלפי רופאי שיניים וחוקרים. בשנת 1999 דיווח אלפרדו סנז-מדל (Alfredo Sanz-Medel), כימאי באוניברסיטת אובידיאו בספרד, על שיטה שונה, שיטה המכמתת בעקיפין את ריכוזי הגופרית. הדבר נעשה במדידה אופטית של הפלורוסנטיות הנובעת מתגובה כימית של תרכובות הגופרית עם תרכובת כספית.

באחד הימים, טכנולוגיות מסוג זה עשויות להוביל לפיתוח מד-גופרית יעיל, שאפשר להכניסו לכיס. נמצא מתאם בין ציוני הלימטר קיימים ובין ניתוחים כרומטוגרפיים מורכבים יותר ודירוגיהם של שופטי ריח אנושיים, המרחרחים אישית בפיותיהם של נבדקי המחקר ומדרגים אותם למטרות המחקר.

אם נקבעה נוכחות ההליטוסיס, אדם הסובל מבעיה זו ירצה בדרך-כלל להיפטר ממנה. מובן שחשוב מאוד לשמור על היגיינת פה בסיסית - הברשת שיניים ושימוש קבוע בחוט דנטלי. אבל גם התרופה נגד דלקת חניכיים הנמכרת בארה"ב על פי מרשם - כלורהקסידין - חומר אנטי-מיקרוביאלי - יעילה למדי נגד הליטוסיס. למרבה הצער, היא עלולה גם לשנות את צבע השיניים, לפגוע בחוש הטעם ולגרום כיבי פה. אמנם אלה תופעות הניתנות לשיקום, אבל הן מונעות שימוש בכלורהקסידין ליותר מאשר לכמה ימים בכל פעם.

לתרופות אחרות יש היסטוריה של אלפי שנים. ניקוי הלשון הוא נוהג קדום של היגיינת הפה. ראשיתו במזרח הרחוק והוא עדיין זוכה שם לפופולריות אבל גם מתפשט והולך במערב. תרופת-נגד קדומה אחרת הנזכרת בתלמוד הבבלי היא המסטיק (מסטיכי), שהוא אולי ה'לוט' הנזכר בבראשית. מסטיק הוא השרף של שיח אלת המסטיק (פיסטציה לנטיסקוס). באי הים תיכוני חיוס עדיין מגדלים אותו למטרה זו, אף על פי שגומי הלעיסה הסינתטי המודרני החליף במידה רבה את המסטיק. מעניין לציין שלשרף זה היה פעם שימוש נרחב כמרפא פצעים. כיום הוא ידוע כבעל תכונות אנטי-בקטריאליות רבות עוצמה. לפיכך שימוש בגומי לעיסה יכול להגביר את זרימת הרוק ולקטול קצת מן המיקרואורגניזמים מחוללי הריח הרע.

במוצרים הטבעיים האחרים שאנשים לועסים ברחבי העולם כדי לרענן את נשימתם אפשר למצוא קליפת גויבה (תאילנד), זרעוני אניס (המזרח הרחוק), פטרוסלינון (איטליה), קרפול (עירק) וקינמון (ברזיל). לכמה מהמולקולות הנותנות לצמחים את טעמם יש תכונות אנטי-בקטריאליות, ואלה מספקות את התימוכין המדעיים לנהגים העממיים. מי-פה פופולריים רבים מכילים שמני טעם, ובהם מנתול, אקליפטול ומתיל סאליצילט (שמן גולטריה).

התאחדות רופאי השיניים האמריקנים (ADA) מפרסמת הנחיות שעל-פיהן יכול מוצר לקבל את אישור ה-ADA כיעיל נגד רובד, דלקת חניכיים או חורים בשיניים. כעת סוקרת ה-ADA הנחיות שיאפשרו להעניק אישור דומה למוצרים בשל יכולתם לרענן את הפה. באופן הנראה פרדוקסלי, כמה חברות המייצרות מרענני פה מתנגדות למאמצי ה-ADA. מבט מקרוב חושף שאישור כזה יחייב את החברות ליצור מוצרים טובים יותר: מרבית מוצרי הרענון הקיימים פועלים רק לזמן קצר, (משך זמן של 20 עד 120 דקות), וקרוב לוודאי שה-ADA ידרוש טווח השפעה ארוך בהרבה למי שירצה בהכרה רשמית. מנתה למשל מקובלת על רבים כדוגמה בולטת לרכיב יעיל לטיפול בריח הפה. אבל למעשה פעולתה חלשה יחסית והשפעתה קצרת מועד לעומת שמנים אתריים אחרים.

בחמש-עשרה השנים האחרונות הייתה לי הזדמנות להריח את פיותיהם של אלפי אנשים במרפאות ובמחקרים, נוסף על מאות אחרים שרחרחתי בחשאי במרכולים, במטוסים ובבתי-כנסת בצום ביום הכיפורים. בדיוק כפי שריחה של גבינת קממבר שונה מאוד מריח גבינת אדם, גם ריח הפה אינו ריח אחד אלא מכלול שלם של ריחות. הוא תלוי במיקרואורגניזמים הכרוכים בתהליך, במקור שממנו באו ובתוצאה שכבר הספיקו לעולל. החוקרים ממשיכים להתווכח ביניהם על הדרכים הטובות ביותר לכמת ריח פה רע, ואילו האפים האלקטרונים העתידיים [ראה: "Plenty to Sniff At" by Mia Schmiedeskamp; News and Analysis, SCIENTIFIC AMERICAN, March 2001] אפשר שידווחו לנו לא רק על רמות ההליטוסיס אלא גם על סוגי הריחות שנתגלו, ובכך נוכל למצוא גם רמזים למקורם.

חשוב מאוד לזהות את מקורותיו האפשריים של הריח, הן לצורכי מחקר ההליטוסיס והן כדי לייעץ לאנשים, ולשם כך דרוש הרבה ניסיון ברחרוח. איננו יודעים עדיין דברים רבים, למשל איך לקשר בין זנים אינדיבידואליים של חיידקים לריחות הקשורים בהם. תרומתם של מערות האף והשקדים לריח הפה עדיין לא הובנו בשלמותם ומעטים הפסיכולוגים החוקרים במרץ את הסובלים מהליטופוביה. אף על פי שריחות הפה בו נראים חסרי משמעות בפנתאון הגדול של הבעיות הרפואיות, לבעיה יכולה להיות השפעה עמוקה על חייו של אדם ועל יחסיו עם הסובבים אותו.

עצות לנשימה רעננה

• נקה בעדינות את חלקה האחורי ביותר של הלשון במנקה לשון פלסטי. היזהר לא לגרום נזק ללשון; פשוט גרוף ממנה את שכבת הריר. תרגול יסייע לך להתגבר על רפלקס ההקאה.
  
• אכול ארוחת בוקר טובה; היא מנקה את הפה ומחדשת את זרימת הרוק.
  
• מנע מהפה להתייבש. כמה דקות של לעיסת מסטיק יכולות לצמצם ריח פה רע. שתה כמות מספקת של נוזלים.
  
• השתמש במי-פה. השיטה היעילה ביותר היא לשטוף את הפה ולגרגר מיד לפני השינה. כך אפשר למנוע הצטברות של מיקרו-אורגניזמים וריחות בלילה.
  
• נקה את הפה לאחר אכילה או שתייה של מזונות או משקאות בעלי ריח כמו שום, בצל, קארי וקפה. דאג לנקות בין השיניים, במיוחד אחרי צריכת מזון או משקאות עשירים בחלבונים.
  
• צחצח שיניים והעבר חוט דנטלי ביניהן (או נקה אחרת בין השיניים) לפי הוראות רופא השיניים שלך.
  
• שאל בן משפחה מבוגר או חבר קרוב בקשר לריח הפה שלך. בדרך כלל זו הדרך האמינה (והזולה) ביותר לגלות אם יש לך הליטוסיס.

המחבר: מל רוזנברג (Mel Rosenberg) גדל בקנדה ועבר לישראל בשנת 1969. הוא מכהן כפרופסור למיקרוביולוגיה בבית-הספר לרפואת שיניים על שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר באוניברסיטת תל-אביב וזכה בפרסים אחדים על מחקריו וכן במינויים אקדמיים של כבוד בארה"ב, בריטניה וקנדה. בשנת 1996 ייסד עם קרל לדן (Karl Laden) ובתמיכת האוניברסיטה את 'אינו-סנט' חברה המפתחת מוצרים המסלקים ריחות גוף. הוא פרסם ספר ילדים על חיידקים ונהנה לשחרר אוויר דרך הסקסופון שלו.

אם רצונך לדעת יותר