לשרוד לנצח

איך וכמה זמן שורדים חיידקים?

לחלק מהחיידקים שסביבנו יש תכונה שהיינו שמחים לאמץ: הם מצליחים לעבור תקופה קשה במעין תרדמה, שלאחריה הם "מתעוררים" וממשיכים בחייהם כרגיל עד התקופה הקשה הבאה.

כולנו יודעים, שכדי להשמיד את כל החיידקים שבתמיסה כלשהי לא די להרתיחה, אלא יש לעקר אותה בטמפרטורה של כ-125 מעלות צלזיוס (בתנאים של "סיר לחץ"). מיהם החיידקים המסתוריים האלה, העמידים בפני הרתחה ובפני כל מיני אמצעים "תוקפניים" אחרים כלפיהם, כקרינה וחומרי חיטוי?

פרדיננד קון (Cohn), הבקטריולוג המודרני הראשון, הוא שאפיין לראשונה, במחצית השנייה של המאה ה-19, את מסלול החיים של החיידק Bacillus subtilis , והראה שלחיידק שתי צורות חיים - האחת, ה"רגילה", המכונה גם וֶגֶטָטיבית, שאינה שורדת בהרתחה, והשנייה, קטנה יותר ועמידה בהרתחה, המכונה נבג פנימי (endospore).

כל החיידקים בסוגים Clostridium ו-Bacillus, ובסוגים אחרים הקרובים להם, יוצרים נבגים פנימיים. קיימות גם קבוצות חיידקים אחרות שלהן נבגים מסוגים אחרים.

איך ומתי נוצרים הנבגים? כשתנאי הסביבה משתנים לרעה בהדרגה, החיידקים הוֶגטטיביים, שעד עכשיו חיו תוך מחזורי חלוקה לשני צאצאים הזהים להם במטענם התורשתי ובצורתם, מתחלקים עכשיו לשני צאצאים שונים, שאחד מהם מתמיין לנבג. הנבג שונה מהורהו הווגטטיבי לא רק בגודלו (ראו טבלה), אלא שהוא גם מצטיין בעמידות גבוהה כלפי קוטלי חיידקים לסוגיהם.

לכשישובו התנאים וישתנו, ויחזרו להיות מתאימים לאורח החיים החיידקי, ינבטו הנבגים לחיידקים וֶגטטיביים, שיתחילו את התהליך מחדש. הנבג הפנימי הוא אמנם תולדה של תא אחד, אך למעשה הוא תוצר של שיתוף פעולה בין שני תאים שונים: ראשיתו של התהליך בגדילתו ובהכפלתו של תא-ההורה. אלא שבניגוד להכפלה רגילה, שבה נוצרים שני תאים זהים, בהכפלה זו נוצרים שני תאים שונים, שההבדל הראשון הבולט ביניהם הוא הגודל, אך הם נבדלים בצורה משמעותית גם בגנים המתבטאים בהם ובייעודם הסופי.

התא הקטן, זה שיהפוך בסופו של תהליך לנבג, אוגר חומרי הגנה (כיוֹני סידן וחומצה דיפיקולינית), מסלק את מרבית המים שבו ובונה לו מבפנים מעטפת רב-שכבתית. התא הגדול יותר "עוטף" את התא הקטן, ומפנה את כל משאביו לבניית שכבות המעטפת החיצוניות של התא הקטן. בסופו של התהליך, התא הגדול מתפרק ונעלם! כאשר צובעים חיידקים יוצרי נבגים בצביעות השגרתיות, הנבגים אינם נצבעים ונראים כ"חורים". כדי לצבוע נבגים יש להשתמש בחומרי צבע מיוחדים, המסוגלים לחדור את מעטפת הנבג.

כמה זמן יכול נבג כזה להישאר רדום? ההיסטוריה המיקרוביולוגית הקצרה מספרת לנו על החיידק Clostridium aceticum, שהתגלה בשנת 1940. בשנת 1947 הלכה לאיבוד, באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, המבחנה היחידה באותה מעבדה ובעולם, שהכילה את החיידק הזה. החוקרים סברו, כי החיידק אבד למדע. אך לאחר 34 שנים, ב-1981, נמצאה המבחנה, והחיידקים שבו לצורתם הווגטטיבית בתוך פחות מ-12 שעות.

על שרידותם של הנבגים של Bacillus anthracis, החיידק הגורם לגחלת, במשך כ-40 שנה בקרקע של האי הבריטי גרוינרד (Gruinard), כתבנו במדור זה ב"גליליאו" 93. לעתים אנו מוצאים נבגים של חיידקים בממצאים ארכיאולוגיים מתוארכים. כך, למשל, הוחיו נבגים של Thermoactinomyces מממצאים ממחנה רומי בבריטניה, בן כ-2,000 שנה. גם נבגים שנמצאו בתחתיתו של אגם במינסוטה, במשקעים בני כ-7,000 שנה, שבו לחיים ולפעילות.

מהם, בעצם, הגורמים היכולים להשפיע על משך הזמן שבו ישרוד נבג כזה? בטבלה שלפניכם מובאת השוואה בין נבגים לתאים וגטטיביים. ראוי לשים לב לשורה המודגשת - מטבוליזם ופעילות אנזימית. עד כמה נמוכה הפעילות המטבולית בתוך הנבג? האם ייתכן שכלל אין פעילות כזו? אם היא נמוכה מאוד, אזי בפרק זמן של עשרות, מאות ואולי אף אלפי שנים, יתכלו המשאבים המוגבלים של הנבג, ולאחר פרק זמן זה, הנבג לא יוכל עוד לנבוט. אך אם אין פעילות מטבולית, והמשאבים אינם מידלדלים - הרי שאין מגבלה של זמן...

אין לנו תשובה מוחלטת על השאלה, אך שני הממצאים שלהלן, אם יימצא שהם אכן אמיתיים, תומכים כנראה באפשרות השנייה.

ענבר (amber) הוא שרף דביק של צמחים שהתאבן ונשמר במשך מיליוני שנים. פיסות ענבר רבות מכילות חרקים ויצורים קטנים אחרים, שנלכדו בענבר לפני שהתאבן. בשנת 1995 דיווחה קבוצת המחקר של ראול קנו (Cano) על הוצאת תכולת המעיים של דבורה מאובנת מענבר שמקורו בקוסטה-ריקה וגילו 40-25 מיליון שנה. מתכולת המעיים צמחו חיידקי Bacillus sphaericus. חרף התנאים הסטריליים שבהם עבדו קנו וקבוצתו, לא נשללה לגמרי האפשרות שמקור החיידקים הוא זיהום מסביבת המעבדה.

קבוצת המחקר של ראסל ורילנד (Vreeland), מאוניברסיטת וסט צ'סטר שבפנסילבניה, ארצות-הברית, דיווחה בשנת 2000 על ממצא מדהים עוד יותר. הם בודדו נבגים של חיידקי Bacillus מכיס של מים מלוחים במשקעי מלח בני 250 מיליון שנה (מתקופת הפרם), שנחפרו בעומק של כ-600 מטר במדינת ניו-מקסיקו. חיידקים אלה היו ממין לא-מוכר למדע, אך קרוב ל-Bacillus marismortui, החי כיום בים המלח. לדברי קבוצתו של ורילנד, חיידקים אלה, שנמצאו במשקעי מלח בני 250 מיליוני שנה, שבו לפעילות ולחיים.

אם יתברר ששני הממצאים האחרונים אכן אמיתיים, נוכל להסיק במידה רבה של ודאות שבנבגים פנימיים של חיידקים אין מתקיימת פעילות מטבולית. בתנאי שימור טובים יוכלו, אם כן, נבגים אלה לשרוד גם תקופות ארוכות יותר, ואולי עד אין-סוף...