"למה לי לקחת ללב?" שואל אריק איינשטיין. אחת הסיבות למה לא, כך מקובל, היא כדי לא לקבל אולקוס - כיב קיבה. ואמנם, במשך שנים הטילו את
האשמה להופעת כיב קיבה בהפרשת יתר של חומצה בקיבה (אף שכרגיל לחולי כיב אין חומציות יתר בקיבה), בהרגלי תזונה לקויים,וכן במתח נפשי
ובמבנה נפשי ("לוקח ללב") שמעורר הפרשה מוגברת של חומצה בקיבה. הטיפולים שהוצעו לחולי כיב היו בהתאם: חומרים סותרי-חומצות, וחומרים
המעכבים הפרשת חומצה.
האפשרות כי כיב קיבה קשור לזיהום חיידקי לא נלקחה בחשבון, אולי מתוך הנחה כי התנאים השוררים בקיבה - ובעיקר החומציות העזה, אינם מאפשרים
קיומם של חיידקים. אמנם, לעיתים זוהו חיידקים בדגימות (ביופסיות) שהוצאו מחולי כיב קיבתי, אך הניסיונות לגדל חיידקים אלה בתרבית לא עלו
יפה. כך עד שבארי מרשל (Marshall) ו-ג' רובין וורן (Warren) מבית החולים של פרת', אוסטרליה, בודדו חיידק מיוחד מדגימות שנלקחו מאנשים
שסבלו מדלקת כרונית של רירית הקיבה. מרשל הוכיח כי אצל מתנדב בריא שבלע חיידק זה, התפתחה דלקת חריפה של רירית הקיבה. המתנדב, אגב, היה
מרשל עצמו. התברר כי מדובר בחיידק מסוג לא מוכר שזכה בכינוי "סלילון השוער" (תרגום חופשי שלנו לשמו המדעי - Helicobacter pylori).
חיידק זה ייחודי לאדם ולפרימאטים אחרים. מאוחר יותר הוכח כי טיפול אנטיביוטי נאות מקטין את תדירות הופעתם של כיבים חוזרים, וכך התבססה
הטענה בדבר חיידקים גורמי כיב.
סלילון השוער חי לו הן בשכבת הריר המרפדת את תאי הקיבה והן בצמוד לתאי החיפוי של הקיבה. לאחר שהשתכן, הוא יכול (כלומר: צאצאי-צאצאיו)
להתקיים דרך קבע בקיבה, למרות תנאי האירוח הגרועים: חומציות חזקה, זרימה מתמדת של בליל המזון ומיצי עיכול ונשירה מתמדת של תאי החיפוי אל
חלל הקיבה. לכל אחת מן הבעיות שמציבה בפניו הקיבה יש לסלילון תשובה מקורית. כנגד החומציות הוא מייצר את האנזים אוריאז; אנזים זה מפרק
שתנן (אוריאה) לאמוניה - חומר בסיסי מאוד, הסותר את החומציות בסביבתו המיידית של החיידק. האמוניה רעילה לתאי הקיבה ופוגעת בהם. כנגד
היסחפות בבליל המזון נקשר הסלילון לקולטנים המבצבצים מקרומיות תאי החיפוי של הקיבה. הוא מצוייד בשוטונים - ארבעה עד שישה במספר -
המסייעים לו לעמוד בפני היסחפות, וגם להימלט מתאים בולעניים המנסים לחסלו. יתר-על-כן, הסלילון מקפיד להיצמד לקולטנים של תאים שאינם
מתחלקים, כך שהוא מבטיח עצמו מפני נשירה לחלל הקיבה עם תוצרי החלוקה; ההיצמדותו של החיידק לתא מונעת חלוקת תא, ומניעת חלוקתם של תאים
בדופן הקיבה היא סיבה נוספת להתפתחות כיב.
מתברר כי הקולטן המבצבץ מקרומיות תאי הקיבה ושאליו נקשר סלילון השוער הוא שרשרת סוכרית הכוללת את הסוכר פוקוז. שרשרת כזו מאפיינת את
האנטיגנים של קבוצות הדם הנמצאים בקרומיות של תאי הדם האדומים, וגם בקרומיות של תאי החיפוי בקיבה.
האנטיגנים האהובים על סלילון השוער הם אלה מסוג H, והם קיימים בבעלי סוג דם O, ורק במידה פחותה בבעלי סוג דם A ו- B; אך סלילון השוער
"מעדיף" במיוחד את האנטיגנים מסוג לואיס-b (Lewis-b) - קבוצת דם נפרדת מקבוצת ABO. אגב, ייתכן שהעדפת קולטני H
קשורה לעובדה הידועה מכבר, שנטייתם של בעלי סוג-דם O ללקות בכיב-קיבה גבוהה פי 1.5 עד פי 2 מנטיה זו בקרב בעלי סוגי דם A ו-B.
רבים מן הזנים של סלילון השוער מפרישים רעלן (טוקסין) הפוגע בתאים, ונמצא קשר אמיץ בין הזנים מפרישי הרעלן לבין הופעת כיב-קיבה. השפעתו
המכייבת של הרעלן מוגברת בהשפעת האנזים מפרק השתנן אוריאז.
העדויות הנערמות אודות הקשר שבין סלילון השוער לבין כיב קיבה הביאו את מכון הבריאות האמריקאי (NIH) להמליץ לטפל בתרופות אנטיביוטיות בכל
חולי כיב קיבה, שבהם זוהה סלילון השוער.
אולם בקרבת תאי החיפוי של הקיבה ובשכבת הריר המרפדת אותם קשה להגיע לריכוזי אנטיביוטיקה גבוהים. רמה תת-אפקטיבית של אנטיביוטיקה מעודדת
הופעת זנים עמידים לאנטיביוטיקה. לפיכך יש לחשוב על אמצעים אחרים לסילוק החיידק. דרך אחת המעוררת תקוות היא שימוש בשרשרות סוכריות דומות
(אנלוגיות) לקולטנים התאיים אליהם הסלילונים נצמדים. הוספת כמות רבה של שרשרות דומות כאלו עשויה, בדרך של תחרות, לנתק את החיידקים מתאי
הקיבה, ובכך לאפשר את סילוקם.
דרך נוספת היא פיתוח תרכיב חיסון יעיל כנגד הסלילונים. חשיבותו של תרכיב חיסון כזה יכולה להיות רבה לא רק כאמצעי מונע כיבים ודלקת רירית
הקיבה: עדויות רבות מצביעות על קשר בין התמקמותם של סלילונים בקיבה לבין הופעת סרטן הקיבה, במיוחד בגיל צעיר.
