בינואר של שנת 1348 עגנו בנמל גנואה שבאיטליה שלוש ספינות עמוסות בתבליני המזרח האקזוטי - הן שהביאו על אירופה את מגיפת הדבר הגדולה,
"המגיפה השחורה" (או: המוות השחור, Black Death). המגיפה התפשטה במהירות ברחבי אירופה כולה; בדצמבר של אותה שנה היכתה כבר בלונדון.
עד אמצע שנת 1351 מתו באנגליה למעלה ממיליון נפש, קרוב לשליש מאוכלוסיה באותה עת. ברחבי אירופה כולה גבתה המגיפה כ-25 מיליון קורבנות.
היא פגעה גם בסין, בהודו ובמזרח התיכון. רבות מערי אירופה הפכו לערי רפאים, ועם שוך האימה נותרה אירופה פגועה ושונה, שכן המגיפה
חוללה שינויים בקנה-מידה היסטורי בכלכלה ובחברה. גם ביהודים תלו את האשם - 350 מקרי טבח של קהילות יהודיות ארעו באותן שנים אפלות; אך
גם בערבים, בכוכבי-לכת "רעים", ובחטאי האנשים שעוררו את זעם האל.
הדבר היא אחת המחלות ה"ספרותיות" ביותר: היא נזכרת 49 פעמים במקרא (בפעם הראשונה - כמכת מצרים החמישית); הנביאים הירבו להזכירה כאחת
משלוש הרעות הקשות ביותר הפוקדות את האנושות: דבר, מלחמה, רעב. "הדבר" הוא מספריו המפורסמים של קאמי, והמגיפה המשתוללת מרחפת על סרטו
הבלתי-נשכח של ברגמן "החותם השביעי". בשפות אירופיות שונות "מגיפה" ו"דבר" הן מילים נרדפות (plague, pest). מעניין כי בעברית המלה
"הדברה" קשורה - לפחות מבחינה צלילית - למלה "דבר".
לאחר "המגיפה השחורה" היו עוד התפרצויות נרחבות של דבר; האחרונה שבהן הגיעה לפני מאה שנה בדיוק (1894) להונג-קונג, שם זוהה החיידק מחולל
המחלה בידי שני חוקרים שפעלו בנפרד: ירסין ו-קיטאסאטו. שמו המלא של מין החיידק הגורם לדבר - ירסיניה פסטיס (Yersinia pestis) -
נגזר משם החוקר הראשון.
חיידק הדבר הוא מתג (בצילוס) זעיר, גראם-שלילי (ראו: "אנטי-אנטיביוטיקה" בגליון זה), המוקף
בקופסית (קאפסולה) המגינה עליו מפני מנגנוני החיסון של הגוף ובכך מגבירה את אלימותו. כיום הדבר הוא מחלה נדירה בארצות בעלות רמה
נאותה של תברואה ורפואה. אך אי-אפשר להדביר מן העולם את חיידק הדבר; זאת משום שיש מאגר טבעי שלו בקרב יונקי-הבר, ובעיקר - מכרסמים
שוכני מחילות. משם הוא פורץ מפעם לפעם ומזכיר את דבר קיומו, תזכורת מצמררת וממיתה.
במכרסם עצמו גורם החיידק למחלה קלה יחסית. החיידק עובר ממכרסם למכרסם בסיועם של פרעושים - חרקים זעירים מוצצי-דם. החיידקים החודרים עם דם
הנעקץ אל קיבת הפרעוש מתרבים לעיתים כדי-כך שהם חוסמים את דרכי העיכול של החרק הזעיר; הוא נותר לפיכך במצב של רעב מתמיד, ומרבה לעקוץ.
מגיפה פורצת כאשר עוברים החיידקים, בסיוע פרעושים, ממכרסמי-בר לחולדות הבית; לעיתים מתרחש הדבר בעקבות הרס כללי של מחילות המכרסמים, למשל
בעיקבות רעידת-אדמה או הצפה. פרעוש-החולדה העוקץ אדם מעביר אליו את החיידקים. חולדות נושאות חיידקים ופרעושים יכולות להפיץ את המחלה
במהירות מארץ לארץ. בהיסטוריה היו אלו ספינות מוכות חולדות שהפיצו את המגיפה ברחבי העולם, וכבר תארנו דוגמה לכך. החיידק מתרבה בעור
האדם באזור העקיצה, ועובר בצינורות הלימפה אל קשרי הלימפה ("בלוטות לימפה") הסמוכות. יומיים עד שישה ימים לאחר העקיצה נעשים קשרי
הלימפה בבתי השחי או במפשעה רגישים ביותר ונפוחים. זוהי צורת המחלה המכונה "דבר המפשעה" (או: "דבר הבלוטות").
חיידקי הדבר מפרישים בגוף שורה של רעלנים; חומו של החולה עולה. במקרים הפחות-קשים נעצרת המחלה בשלב זה. ואולם פעמים רבות פולשים החיידקים
לזרם הדם וגורמים זיהום כללי, כולל פגיעות בטחול, בכבד, בריאות ובמוחות. ואמנם, פעמים רבות מתבטא הדבר בדלקת קרום המוח ובדלקת ריאות.
אם אין ניתן טיפול רפואי הולם, שיעור התמותה מדבר המפשעה מגיע לכדי 50%. במקרה של דבר הריאות שיעור התמותה מגיע עד כדי 100%. מי ששפר
גורלו והחלים מהדבר, נותר מחוסן מפני החיידק. כיום, אם האיבחון נעשה בשלב מוקדם של המחלה והטיפול נעשה כראוי, סיכויי ההחלמה טובים
מאוד. הטיפול העיקרי הוא אנטיביוטי, ובנוסף - מנוחה וטיפול תומך.
דבר המפשעה עובר מחולדה לאדם אך לא מחולה לבריא. ואולם אם פלשו החיידקים עם זרם הדם אל הריאות ומתפתחת בהן דלקת, רסיסי ליחה שפולט החולה
בשיעול מעבירים את המחלה מאדם לאדם. בצורתה זו מכונה המחלה "דבר הריאות", היא מתפשטת במהירות עצומה, וגם בגוף עצמו מתרחשים הארועים
במהירות: בתוך 48 שעות מעת הופעת החום והשיעול עלול החולה בדבר-הריאות למות, אם אינו מטופל כראוי. בדבר הריאות אין רגישות מיוחדת
בקשרי הלימפה, והדברת החולדות כבר אינה יכולה לעצור את המגיפה. בשלב זה אמצעי הלחימה היעילים הם: טיפול אנטיביוטי בחולה, מנוחה,
טיפול תומך ובידוד מוחלט; הסגר רפואי (קאראנטינה) על האוכלוסיה שבקרבה נתגלו חולים; מתן אנטיביוטיקה מונעת למי שחשוד כי בא במגע עם
חולים, או אמור לבוא עמהם במגע (למשל - הצוותים הרפואיים); מתן חיסון כנגד החיידק למי שחשוף במיוחד לסכנה, למרות שיעילות החיסון מפני
חיידק-הדבר היא חלקית בלבד.
אגב, המונח "קאראנטינה" הגיע מאיטליה, שבנמליה הנהיגו הסגר על הבאים מאזורים נגועי מגיפות. מקורו במלה האיטלקית "ארבעים" - ארבעים
ימי-הסגר רפואי היו מקובלים. בעת שפרצה, לפני שבועות מספר, מגיפת דבר בהודו לא הוטל הסגר; להיפך - היתה בריחה המונית של אוכלוסיה מן
האזור בו נתגלתה המחלה לראשונה - העיר סוראט; מאות-אלפי בני אדם נעו ברחבי תת-היבשת. ואמנם, בעקבות סוראט, נתגלו חולים גם בערים
מרוחקות. אכן, די במלה "דבר" כדי לעקור אוכלוסיות שלמות ממקומותיהן.
מגיפות רבות היו מאז המאה ה-14, כולל מגיפת 1894 שהוזכרה כבר. בשנות החמישים תבעה מגיפת דבר בהודו 58 אלף קורבנות. אלא שמאז לא פרצו,
למרבה המזל, מגיפות גדולות, גם לא בערי הודו צפופות האוכלוסין ומוכות אזורי העוני. ובישראל: בשנים 1941 - 1947 היו בחיפה (עיר נמל!)
250 חולי דבר, 65 מביניהם מתו במחלה.
רמת תברואה נאותה, תרופות אנטיביוטיות, טיפול תומך ובידוד, הסגר רפואי וחיסון (שיעילותו חלקית, כאמור) - כל אלה אמורים להגן עלינו,
כאוכלוסיה, מפני התפרצות מגיפה, וכפרטים מפני הידבקות, ולפחות מפני תוצאותיה הקטלניות.
